ועשו ארון עצי שיטים 

ועשוארון (חומש שמות, פרשת תרומה,פרק כ"ה פסוק י')

אמרו חז"ל (יומא כא, א ('מקום ארון אינו מן המדה', ביאר הג"ר אהרן לוין מרישא ז"ל, תלמיד חכם אמיתי, שיש בו משכן לתורה הקדושה, כמו הארון שהיו בו לוחות הברית אינו מן המדה, אינו תופס מקום, ואינו צריך שייחדו עבורו מקום מיוחד. הוא שפל בעיני עצמו כאין וכאפס.

כשנתבונן בתולדות גדולי ישראל, במקום שאנו מוצאים גדולתם רואים גודל ענותנותן ונמיכות רוחם .

 רבינו הפרי מגדים שספריו נתקבלו בכל ישראל, היה מופלא בענותנותו. במקומות רבים בספרו כותב בלשון 'ומה אעשה שדרכי החכמה נעלמו ממני, גם עוונותי גרמו שלא זכיתי להבין דבריו הקדושים בכאן, וצ"ע'. במקום גדולתו משתקפת ענותנותו, מפליא הדבר, שבמקומות בהם הוא מעמיק בדברי רבותינו הראשונים והאחרונים, עד שבקושי ניתן לרדת לעומק דבריו, הוא מתמלא בושה והכנעה יתירה, וכותב: ומפני ששערי בינה בעונותינו הרבים נעלמו ממני לכן הוצרכתי להאריך' (יו"ד ס"י במ"ז(.

הגה"ק בעל חתם סופר אמר: הלא אין אתנו יודע עד מה הגיעה ענותנותו של מרע"ה, אשר התוה"ק משבחת אותו במדת ענוה, אך אם נסתכל על רבי עקיבא איגר נוכל לצייר מה נקרא ענוה במדה גדולה, ונוכל להבין בקצה המדה של מרע"ה.

הגאון רבי עקיבא אייגר והגאון בעל חוות דעת מליסא הגיעו לוארשא, ונסעו בכרכרה ברחובות העיר. בני ורשא התרגשו לקראת בואם, ומרוב כבוד התורה שבער בקרבם נתקו את הסוסים מן המרכבה, והוליכו את הכרכרה בידיהם. הגרע"א מרוב ענותנותו חשב שעושים את כל הכבוד והיקר לרב מליסא, וירד גם הוא עם הקהל הקדוש כדי להשתתף בהובלת הכרכרה, ולא הכירוהו מפני הדוחק. הרב מליסא חשב שעושים זאת לכבוד הגרע"א, וירד גם הוא לשאת את הכרכרה. כך הוליכו בני הקהילה עם הגאונים את הכרכרה הריקה מרחק רב, עד שנתוודע הדבר.

**

הגרעק"א השתתף באסיפת גדולי הדור בווארשא, והתאכסן בבית אחד עם הגאון בעל חות דעת ז"ל (הג"ר יעקב מליסא), הוא בעליה ובעל חו"ד למטה. רוב הזמן היה החוו"ד עולה ויושב בחדרו של הגרעק"א. הגיע אליו אדם נכבד בעת שהחו"ד היה בחוץ, ואמר באתי לקבל פני רבינו, והייתי משתוקק לראותו כראות פני אלקים. השיבו הגרעק"א, אני מצטער, ברגע זה יצא "הרבי", אבל המתן מעט, בודאי ישוב מיד... כאשר חזר הגאון בעל החו"ד החדרה הראהו רעק"א לאיש ואמר, זהו הרבי אשר אתה מבקש. הגרעק"א לא העלה בדעתו שעליו יתכוון האורח, אלא על בעל חו"ד שהוא הוא הרבי. (ואילו החוו"ד היה אומר שהוא יודע ללמוד... עד שמגיע לפתחו של הגרעק"א...).

סיפר הג"ר חיים דוידזון אבד"ק ווארשא כי בעת ששהה הגרעק"א בווארשא נראה נעצב אל לבו ופניו נפולות, איש לא ידע מה הסיבה לזה. כאשר נפרד מהם לנסוע לביתו, מסר מכתב לשלחו ליד חתנו החתם סופר, במכתב נאמר: לרוב הכבוד וההדר אשר עשו לי בני ווארשא יראתי פן ירע לי, אך תודה לה' נוסע אנכי לבית ומשנה לא זזה ממקומה 'מאוד מאוד הוי שפל רוח', כך נודע הדבר, על מה נעצב אל לבו. (באותו ביקור כבדוהו בני וארשא בכבוד מלכים, והגרעק"א זלגו עיניו דמעות, באמרו: אם מכבדים לאחד כמוני, סימן שאין ת"ח בדור, ועל זה יש לבכות).

במכתבו הוא מביע צערו, שמבקש הוא דרך למצוא מנוח לפרוק עול הרבנות ולישב כאחד ההמונים, באשר ידוע לכם כי מאסתי בה הרבה אתה ה' ידעת את כולה, מלבד אימת ההוראה לחסר דעת כמוני בכל עת כאלו גיהנם פתוח תחתי, וההכרחי' להציע בפני רבים עניני פלפול אשר לא ימלט משמחת לבב... באמונה כי רוב תפלתי בימי הקדושים להוציאני ממסגר אסיר הזה... פעמים רבים אמרתי... כי בוחר אנכי להיות שמש בבית הכנסת או שומר לילה להתפרנס מיגיע כף וללמוד רוב היום...

הגאון מטשעבין היה 'שר התורה', נהג בענווה ובפשטות. כל הליכותיו בצניעות מופלגת, ללא סממן של חיצוניות. בביהכנ"ס בו התפלל היה משוחח עם כל אחד מהמתפללים כשוה בין שוים, נפשו הטהורה סלדה מכל התבלטות וגינוני כבוד.

בשנת תש"ט הפצירו בו ראשי ישיבת חיי עולם, שיאות לכהן כר"מ וכנשיא המוסדות, אחרי הפצרות מרובות ניאות לכך. לכבוד המאורע נתבקש לשאת שיעור כללי בהיכל הישיבה. לקראת השיעור פורסמו מודעות ברחבי ירושלים, מנסחי המודעות עיטרו את שמו בתוארי כבוד הראויים לו, ואכן התאסף קהל עצום של ת"ח מטובי חכמי ירושלים. הגאון מטשעבין השמיע שיעור בחריפות ובקיאות עצומה, והיה זה מעמד עצום לכבודה של תורה.

למחרת נפקד מקומו של הגאון בשעת התפילה מביהמ"ד קהל חסידים בו התפלל בקביעות, למחרת שאלוהו לסיבת העדרותו אתמול, התנצל ואמר: התביישתי ללכת ברחוב, אחרי שכתבו עלי במודעות בכל חוצות העיר תארים מגוחכים, כמו רשכבה"ג... ממש חוכא ואיטלולא, איך אוכל לבוא בין הבריות? (שר התורה עמ' 394).

בימי חוה"מ ישבו בביתו מספר רבנים ודברו אודות תאוות הכבוד, וכיצד מתגברים על כך. נענה ואמר: 'האמינו לי, גם לו רציתי להתגאות אין לי במה'. (שם עמ' 399).

אחד מבני משפחת האדמו"ר האמרי אמת מגור למד בישיבת כוכב מיעקב, כשעמד להנשא חפץ לכבד את הרבי בסידור קידושין, אך חשש שהרבי לא יוכל להגיע לחתונה עקב חולשתו, ולכן התלבט אם להזמין את רבו הגאון מטשעבין, הרי אם יזמינו ברגע האחרון, יראה הגאון שהוא רק 'ממלא מקום', ומה יעשה אם יוכל הרבי להגיע, איך יודיע זאת למורו ורבו. הבחור שוחח על כך עם מאן דהוא, לפתע עבר במקום הרבי האמרי אמת בעצמו ושאל על מה הם משוחחי? בלית ברירה ספרו לרבי את ההתלבטויות של החתן. הניף הרבי את אצבעו ואמר בנימה של ביטול: 'איהם וועט דאס נישט אהרן, ער איז דאך דאס איידלקייט אליין...' (לו, זה לא נוגע, הרי הוא העדינות עצמה). (שר התורה עמ' 412).