כשמדברים איתנו על בית הספר היסודי, הרוב המוחץ של האנשים יהפכו פתאום לנוסטלגיים כאשר יזכירו את המחנכת שלהם, וכמה שהייתה זו תקופה יפה. לפתע כל איש ואישה ייזכרו שהיו ליצני הכיתה וישתפו בחוויות משעשעות שניתן להטיל בספק.
אפשר לקחת את המילים של בעירבון מוגבל, ואני מאמין שהרוב יעשו כך, בעיקר משום שאני בסך הכל בורג במערכת המשומנת להפליא שמכונה "משרד החינוך", אבל אני מאמין שדווקא מי שמגיע מתוך המערכת הזו יצליח לתאר במילים מעט יותר טוב ממי שכבר הספיק להעלות אבק על הקשיים, וצייר לעצמו מחדש נוף פסטוראלי של שלמות.
אז מה יש לי בכלל לחדש בנושא שדשים בו שוב ושוב גם בעיתונות וגם בטלוויזיה? ובכן, הכל התחיל כאשר התחלתי את התוכנית האירונית להפליא ביותר שיש – ההתנדבות היחידה בהיסטורית העולם, כנראה, שמחייבת אותך להתנדב. (לא, המאמר אינו יעסוק ב"התנדבות" זו.)
בחרתי להתנדב בבית הספר היסודי בו למדתי והתחנכתי את שש שנות היסודי שלי, שם נוצרו לי הזיכרונות הדידקטיים הראשונים. מאז ההרשמה, בכל יום שישי הקרבתי את יום החופש שלי וקמתי מוקדם במטרה להגיע אל בית הספר. אותי הצמידו אל כיתה ג', 3 במספרה, שם הכרתי את המחנכת והילדים.
אז לפני שאתחיל בתיאור החוויות המצלקות שלי מההתנדבות בבית הספר היסודי, אולי כדאי שאתאר את החוויות המצלקות שלי מבית הספר היסודי, והרשו לי להשתמש בביטוי הנוסטלגי "כאשר אני הייתי ילד", על אף שכמובן, זה קרה אך ורק לפני כמה שנים.
נתחיל מכך שהייתי ילד חריג. לא הייתי ממושמע. הייתי מאלו שמסיימים את התרגיל עוד לפני שהמורה הכתיבה אותו, ולא אהבתי לשתוק. הייתי מפריע, הייתי עושה ברדק, והייתי עושה בית ספר למורות שעברו כבר את בית הספר. סביר להניח שזו הסיבה שלא ממש קיבלתי תשומת לב חיובית, ואת רוב המשאבים שהשקיעו בי, השקיעו במטרה להשתיק אותי ולדכא, ולא במטרה לטפח ולעודד. כמו שיח פרא, שבמקום לטפח ולגדל לכיוון הנכון, העדיפו להרעיל ולנסות לקצוץ.
במקום לתת לי את ההעשרה שהגיעה לי, הם העדיפו להשליך לעברי חוברת "למתקדמים בלבד", וציפו ממני לפתור אותה ולקוות לטוב. מובן שלא טרחתי. ברגע שהתחלתי וגיליתי שאין מעקב, הנחתי שעדיף לי כבר שלא לבזבז את הזמן שלי בניסיון ללמוד את מה שאי אפשר ללא מעקב. תאמרו לי אתם, איך אוכל אי פעם לזהות את שגיאותיי בשפה האנגלית מבלי שדובר אנגלית יבדוק את העבודה שלי? או שאולי ציפיתי ליותר מידי?
מיותר לציין שהרשימה ארוכה. מפה לפה ישנם כמה אירועים שראוי לציינם, כמו למשל המחנכת בכיתה ה' שהשאירה לי סימן כחול ביד ללא כל סיבה, ואחר כך גם הכחישה זאת, או אולי המורה לאנגלית שדיברה אלי בצורה משפילה בפני הכיתה כולה?
קחו קמח, ביצים, מעט מים, סוכר, קקאו ותקבלו עוגת שוקולד טעימה (ובינינו, עוגת שוקולד היא ללא ספק עוגה טעימה לחיכי). מובן, חלק מהעוגות טעימות יותר ופחות, וזה תלוי גם בטיב המוצרים. כך גם תלמידים. התלמיד מביא את האיכויות שלו, וזו המטרה של בית הספר להפוך את כל התלמידים לעוגה הטעימה והמוצלחת ביותר שהם מסוגלים לאפות. במקרה שלי, אני מאמין שבבית הספר היסודי ראו שהמצרכים שהבאתי להם מעט שונים ממה שהם רגילים אליהם, ולכן העדיפו להשליך אותם לפח במקום לערבב אותם. רק לאחר שעברתי לבית הספר הנוכחי שלי, לחטיבת הביניים ולתיכון גיליתי שאני יכול להפוך את האיכויות שהבאתי איתי לעוגה, והרשו לי לומר, היא טעימה מאוד.
אז עכשיו אני במסלול המהיר להצלחה, כך נראה. אני מוציא ציונים נאים, אני עובד קשה, נהנה, לומד, מחכים, משכיל. הבגרויות בפתח, ואני לא מפחד מהן. אם כך, למה שלא אעביר קצת הלאה את ההנאה הזאת? למה שלא אחזור לסגור מעגל בבית הספר היסודי, שם אוכל לקחת את כל אותם הילדים הנפלאים שהמערכת עלולה לפספס, ולהראות להם את המתכון שלי לנוסחא, שלעניות דעתי, די מוצלחת.
אז בחזרה לאותם ימי שישי. ביום הראשון הגעתי, לבוש במיטב מחלצותיי, מגיע אל המנהלת, והיא בירכה אותי במיטב הברכות שלה, עטויות באדרת של צביעות, אחרי הכל, היא תיעבה אותי כל עוד הייתי תלמיד בבית ספרה, וייתכן שכעת היא אוהבת אותי משום שעזבתי. ייתכן.
היא שמחה שהחלטתי להתנדב שם, ואני ביקשתי לתת שיעורי העשרה, מהסוג שהיו חסרים לי. מעין חוויה מתקנת. מיותר לציין שלקחו לה שלושה שבועות בשביל להודיע לי שמשום שאני לא מורה, אינני יכול לקבל כיתה. טענה לגיטימית, לא? אז למה לקחו למנהלת שלושה שבועות בשביל להבין זאת? למה לא הייתה יכולה לומר לי ברגע הראשון שהצעתי? ליקוי ראשון ברשימה ארוכה מאוד שעתידה להיכתב.
זה לא שמעולם לא עמדתי בפני כיתה. ההיפך הוא הנכון. אני עמדתי מספר פעמים במצב הזה, עם כיתה שלמה ועם בודדים. זה לא חדש, וסלחו לי על ההערכה העצמית המופרזת, תחושת הבטן שלי מספרת לי שאולי אני גם אוכל להצליח בזה מעט יותר מכל אותם מורים שמלמדים בבית הספר היסודי הזה.
אז הוצמדתי לכיתה ג', והילדים חמודים, אי אפשר לקחת את זה מהם, אבל כמובן שכל מהרגע הראשון אפשר היה להצמיד תוויות לכל הילדים, ולהבין מיד שכמה מהם לא עברו את הסינון של בית הספר, וכבר ראיתי איך האיכויות שלהם, אותם מרכיבי עוגה, שייתכן והיו משובחים מאוד, הולכים ומרקיבים אל תוך השיממון המכונה "בית חינוך הומניסטי". (אני בספק שהמנהלת יודעת מהי משמעותה של המילה שהיא כל כך דואגת לפרסם שוב ושוב).
ובכן, השיעור הראשון שלהם ביום שישי הוא שיעור אנגלית. כיום, עם המורה המדהימה שלי לאנגלית, אני נהנה מאוד מהשיעורים האלו. אנחנו התחלנו כבר את הספרות האנגלית (אני גאה לשבת בכיתת חמש יחידות), והמורה שלי לאנגלית מעבירה את החומר בצורה כל כך טובה, שאני התאהבתי בשפה הזו. שמעתי שהתלמידים לומדים עם מחשבים. הידד! האח! כמה נפלא! האם ייתכן שבית הספר השתכלל והביא שינויים חדשים שיש בהם שימוש?
אז גיליתי את ממשק "עת הדעת", אותו ממשק שמלמד את הילדים אנגלית על ידי מפלצות מצוירות שלוחצות באובססיביות על מקש עם האות החדשה שנלמדה, ואחר כך מספר תרגילים בהם קול מכאני מקריא מילה או אות, והתלמיד גורר את התמונה המתאימה.
זה עורר בי זיכרונות. את האותיות סיימנו ללמוד בכיתה ב', בלי מחשב, ובסדר הנכון. שרנו אותם. אפינו עוגיות בצורה שלהן. זאת הייתה חוויה נעימה, דווקא. הם לומדים את האותיות בסדר שיביך את מילון אוקספורד. זה גרם לי לתהות איך יצפו מהתלמידים להכיר את האותיות מאוחר יותר בסדר הנכון, ואיך בכלל הם ילמדו לכתוב אותם אם הם רק מקליקים במחשב, ומה בכלל הם עשו בשנה שעברה?
מורה, גבר בתחילת חייו, מקועקע, לימד אותם. האנגלית שלו הייתה קלוקלת למדיי, ותחושת הבטן שלי אמרה לי שרמת האנגלית שלי מעט גבוה משלו. לפחות אני לא משבץ עגה בדיבור שלי. קצת מביך שהמורה מלמד את תלמידיו סלנג לפני שהם בכלל למדו את השפה התקנית.
בסדר, אז רוח חדשנית היא דבר טוב, אבל למה על חשבון הידע של התלמידים? למה להכריח אותם לגרור אותיות בצורה כל כך מטופשת. מצאתי את עצמי יושב ומחליף מחשבים לתלמידים שהמחשב התקלקל להם. בין התקלות ניתן לספור: המחשב נתקע, לא שומעים כלום או שסתם לא מצליחים להתחבר לממשק (לרוב כי הם לא שמו לב שהם לא הקליקו מספר כלשהו בשם המשתמש שלהם).
ומה הבנתי? הבנתי שאני לא יכול לעזור לאף אחד באנגלית שם. לא נותנים לי. אני שם על תקן הילד המוזר הזה שיושב בקצה הכיתה ו"מתקן" מחשבים ניידים שמחלקים שם לילדים לצורכי השיעור. את האוזניות הם מביאים מהבית. (יש! תרבות הצריכה!)
לממשק קוראים "עת הדעת" כפרפראזה לביטוי "עץ הדעת" המקראי. עץ הדעת נקשר בקשר שלילי למדיי – כעץ האסור. התחלתי להבין שמדובר בכפל משמעות. גם מדובר בממשק חינוכי, אך מצד שני, גם בממשק אסור. מדוע אסור? משום שאסור לתת לתלמידים לבזבז שנה-שנתיים שלמות בלימוד אנגלית על ידי גרירת תמונות וצפייה במפלצות שרוכבות על גלגשות ורושמות את האות בפנקס. בחיי, הסרטונים הללו נראו יותר כמו שטיפת מוח מאשר לימוד.
אז אפשר להוסיף לרשימת הליקויים עוד כמה גורמים משיעור אנגלית? מזל טוב. עברנו בהצלחה את ארבעים וחמש הדקות הראשונות. בשעה לאחר מכן, הם מתחברים אל הנפש שלהם בשיעור אומנות. כמה חמוד.
בסדר, בסדר, אני מקבל. אפילו ציניקן כמוני מוכרח להסכים: השיעור הזה דווקא טוב. הם לומדים להכיר סוגי אמנות, הם מציירים, הם מדביקים, הם גוזרים, הם מתנסים. עבודת כפיים. זה דווקא שיעור נחמד. אז למה יש לי בעיה? ובכן, בעיקר משום שבכל השיעור אני רק יושב על כיסא קטן מידי, ומשתעמם. נכון, מידי פעם ילד חמוד אחר מראה לי עבודה, ועם אחר אני צוחק ומספר לו, כמו סבא זקן, על כמה נחמד זה לסיים יסודי, וכמה שכייף להם ללמוד אומנות.
אז אני מסכים שזאת לא נקודה רעה אחת לגמרי. אולי חצי נקודה. אחרי הכל, באתי לבית הספר בשביל לנצל את עצמי בשביל מטרה טובה, ולתת לי להשתעמם זה לא ניצול. זה לקחת את הפרי ולא לסחוט ממנו את המיץ. זה לקחת את המוצרים הטריים ולא לאפות מהם עוגה. בזבוז, נכון?
לאחר שיעור אומנות, יש להם הפסקת אוכל והפסקה בת עשרים דקות, בהם הם משתובבים בחוץ, בחבורות. חלק מהבנות נשארות בכיתה, יחד עם בן תורן, מאותו סוג שאפשר לצחוק עליו על זה שהוא מסתובב אך ורק עם בנות, ולכן הוא אינו מקובל בקרב הבנים, והוא מושא ללעג, וכואב לי הלב לומר שאני הייתי הילד הזה כשאני הייתי ביסודי. לא מפתיע שהרגשתי הזדהות איתו במידה מסוימת.
לאחר ההפסקה, הם נכנסו לשיעור חשבון. המחנכת שלהם נכנסה לכיתה, עבת בשר, לוגמת בכפייתיות מבקבוק ה"קוקה קולה" שלה, וצועקת על תלמידים חפים מפשע. היא משפילה אותם בפומבי, פונה אליהם בצורה מזלזלת, ומונעת מהם את ההנאה מהלמידה.
יכולתי לכתוב מגילה שלמה על אותה מחנכת, אבל אני מעדיף שלא, בעיקר משום שזה יהיה מרושע מידי. אני לא מעוניין לכתוב גזר דין פיטורין לאותה מורה (על אף שעצוב לי לומר שייתכן ויש לה כישורים רבים, אך הוראה איננה אחד מהם).
לאחר מכן מגיע שיעור חברה, בו הכיתה אמורה לדון בנושאים אקטואליים, ערכים וברגשות. בפועל: זהו בסך הכל עוד תירוץ של המורה לצרוח, לעלוב ולפגוע.
אני חזרתי הביתה בכל יום שישי במצב רוח מדוכדך. לא תרמתי כלום במשך כל השבועות שהייתי שם.
עזבתי את ההתנדבות לאחרונה, ממש השבוע, למען האמת. עברתי לעזור לילדים חלשים בבית הספר שלי במתמטיקה, והרמה השתנתה לגמרי. עצוב, אבל הרגשתי ששוב פעם בית הספר היסודי פספס אותי. הוא עדיין ראה אותי בתור הביצה הסרוחה, הקמח המעופש ומי השופכין, כך תמיד ראה אותי, במקום עוגת השוקולד שהפכתי להיות. הם לא הבינו מה יש להם בידיים, ועכשיו רק נותר לי לקוות שהם יתגעגעו לטעם של אותה עוגה.
אז למה כתבתי בכלל מאמר זה? אולי משום שאני יודע שאף אחד אחר לא יעז לומר את מה שאמרתי. זאת אחת מהתכונות שלי שאני גאה בהן וגם מתבייש בהן.אני לא אוהב לשקר. אני יורה את חיצי האמת למטרה, ולעיתים אף גם פוגע במטרה קצת חזק מידי. במקום חוויה מתקנת, יצאתי עם טראומה מספר 2.
המצב הזה, שהוא ללא ספק, משבר חברתי, מוכרח להיות הנורה האדומה המהבהבת שתפתח את העיניים של משרד החינוך, ותגרום לו להבין שלא רק התיכון משמעותי, אלא גם היסודי, שם הילדים מקבלים כלים איתם הם ימשיכו הלאה, וכמובן, גם הם מפתחים את הסקרנות ללמוד. (כרגע – הסקרנות היא כמו אסימפטוטה אופקית y=0... שואפת לאפס... ראו: זעקות הכאב והאומללות של תלמידי הכיתה לקראת שיעור חשבון, שבחיי, הם עוד לא יודעים בכלל מהו שיעור מתמטיקה קשה באמת).
מצב החינוך שוקע, וזאת המציאות, אבל הפתרון הוא להתחיל מהיסוד. לפתח סקרנות מגיל צעיר, ולוותר על קדמה אם איננה נדרשת. יש לשלב אותה היכן שהיא באמת מתאימה, ואת זה אתם שומעים כבר מתלמיד שזועק את זעקת כל אחיי שלא יודעים, יכולים או רוצים לדבר. אם לכאן הגענו, לא הגיע הזמן שבאמת נקבל את המענה המגיע לנו?
