שחזור גלגולים והשואה 

שחזורי גלגולים והשואה

בעבודתי כמטפלת בשחזור גלגולים טיפלתי פעמים רבות במטופלים אשר היו בגלגוליהם הקודמים בשואה, לרוב כיהודים ולעיתים גם כנאצים. בשני המקרים היה צורך לרפא את הטראומות שנגרמו להם, אם בתור קורבנות ואם בתור רוצחים, אשר מעשיהם נחרתו עמוק בתודעת נשמתם. אחת הטראומות החוזרות ונשנות בסיפוריהם של מטופלים שהיו קורבנות השואה היא עקירתם מחייהם, כפי שהכירו אותם. מצב זה בו נעקרו מהמקום שהיה ביתם וממשפחותיהם, גרם לתחושת חוסר האונים וחוסר הביטחון בקרב מי שהיו אז יהודים, נטולי כל זכות החלטה על חייהם.

 רבים מאלו שחוו גלגולים בתקופת השואה בחרו בחייהם הנוכחיים להתגורר בישראל כיהודים. יתכן כי בחירה זו להתגלגל כיהודים הנו סוג של ניסיון לפצות על כאב העבר ולהוכיח כי למרות שאיפתם של הנאצים למחות את זכר העם היהודי, הוא עדיין חי ומתקיים והפעם, בתנאים שלו, במדינה משלו.

 מסקנתי מהטיפול באנשים שחוו בגלגוליהם הקודמים את השואה על בשרם היא שהשפעות השואה רחבות הרבה יותר ממה שנדמה לנו ומגיעה עד ימינו אלה.

הטראומה של השואה השפיעה לא רק על הקורבנות הישירים שלה ועל צאצאיהם לדורותיהם, אלא גם על אנשים רבים שבגלגוליהם הקודמים חוו אותה.

 היה זה אירוע מחולל וטראומתי עבור כל הנשמות של הנוגעים בדבר, משני צדי המתרס, כפי שניתן ללמוד מסיפורי שחזור הגלגולים המובאים להלן.

איחוד משפחתי

 נויה בת העשרים הגיעה לטיפול בגלל חרדות קשות שתקפו אותה מאז הייתה ילדה.

 "אני חרדה בעיקר לגבי ההורים שלי," סיפרה. "אני זוכרת שכשהייתי קטנה וההורים שלי היו צריכים לצאת, הייתי יושבת ליד החלון כל הערב ולא נרדמת עד שהיו חוזרים בשלום. בכל פעם שאמי הייתה צריכה לצאת הייתי בטוחה שמשהו יקרה לה בדרך והיא לא תחזור. זה סיוט מתמשך גם לי וגם להורי. גם היום שאני מבוגרת אני כל הזמן דואגת להם, אני צריכה להיות בקשר טלפוני אתם כמה פעמים ביום ולשמוע שהם בסדר."

 נויה עברה טיפול פסיכולוגי מתמשך אולם הוא לא הצליח לפזר את חששותיה. יתרה מזאת, פחדיה היו קשורים אך ורק אל הוריה ולא אל אנשים קרובים אחרים בחייה.

 סביר היה להניח, אם כן, ששורש חרדותיה היה נעוץ במקום עמוק יותר מאשר בחייה הנוכחיים. היה צורך להחזיר את נויה לגלגול שהחל דפוס חרדתי זה ולרפא אותו מהיסוד.

 בעת שחזור הגלגולים ראתה את עצמה נויה כילדה קטנה.

"אני בת ארבע ואני מוקפת אהבה," תיארה את שהיא רואה. "אני משחקת על גבי שטיח רקום אדום, הורי נמצאים אתי ומשגיחים עלי. אני יכולה לחוש את החמימות והשלווה שיש בבית."

שאלתי את נויה באיזו שנה ובאיזו מדינה היא נמצאת. "השנה היא 1931, אנחנו גרים בגרמניה." ענתה.

נויה הוסיפה לתאר את משפחתה בת המעמד הגבוה, את עבודתו של אביה כעורך דין, את האווירה השמחה ששררה בבית ואת התחושה שליוותה אותה כל ילדותה המוקדמת, שהיא מוגנת.

 בתמונה הבאה התחלפה הרגשתה הנעימה של נויה בתחושת דאגה.

"אני בת שבע, ואני יודעת שמשהו רע קורה כי אבא נראה כל הזמן עצוב. הוא מתלחש עם אמא. אני לא הולכת לבית ספר, אני חושבת שאסור לי."

 נויה קפצה קדימה לגיל עשר, כעת נימת קולה מפוחדת. "אנשים זרים נכנסו לבית שלנו והוציאו את הורי ואותי בכוח החוצה, לתוך משאית. אנחנו מצטופפים עם עוד אנשים. לוקחים אותנו למקום אחר, אני לא יודעת לאן. אני מחזיקה חזק ביד של אמא, היא מרגיעה אותי ואומרת לי שהכל יהיה בסדר אבל אני לא ממש מאמינה לה, אני גם לא מבינה למה לא יכולנו לקחת את הדברים שלנו, את הבובות שלי, את הבגדים שלנו. אבא נראה חיוור מאוד."

בחודשים הבאים חיו נויה והוריה בגטו, בתנאים של עוני ורעב. "הדבר הכי נורא היה לראות את הורי במצב כזה של עליבות," סיפרה בבכי. "הם נהיו צל של עצמם."

כאשר התקדמנו לרגע המשמעותי הבא, נויה ראתה את עצמה מופרדת בכוח מהוריה. "החיילים קורעים את אבא ואמא ממני, הם משאירים אותי ליד כמה בחורות ואותם הם שולחים למקום אחר, עם זקנים וחולים. אני בוכה וצועקת ואחד החיילים מכה אותי עם הרובה שלו. אני חושבת שאני מאבדת את ההכרה."

המראות והזיכרונות קשים מדי לנויה מכדי שתוכל לספר עליהם, היא בוכה ורועדת עד שאנו קופצים קדימה בזמן.

"אני חושבת שחליתי במשהו, אני רואה את עצמי מאוד רזה וחלשה. אני חושבת שחלפו רק כמה חודשים מאז שלקחו את הורי." לפתע נעשה קולה של נויה רגוע ושקט. "זהו, עליתי למעלה. נגמר הסבל."

 ברגע המוות חשה נויה הקלה, אולם לתחושה זו התלוו גם כעס על הדרך בה נסתיימו חייה וכן פחד מהעולם וחוסר אמון באנשים. אלו בדיוק התחושות שהמשיכו להתקיים בה בחייה אלו.

 על מנת לבצע את הריפוי ביקשתי מנויה לדמיין שהיא יושבת עם הוריה דאז ומקיפה אותם ואת עצמה באור לבן של אהבה. בסיטואציה זו יכלה לשוחח אתם על רגשותיה בעקבות כל מה שעברה.

"הכאב של הניתוק מכם היה בלתי נסבל," אמרה להם. "חשתי חוסר אונים מוחלט. ראיתי איך הפכו אתכם מאנשים גאים ליצורים מושפלים ונטולי כוח, ראיתי את העצב והאימה בעיניכם והדבר הנורא מכל הוא שלא הצלחתי לעזור לכם, לא הצלחתי להציל אתכם." כעת יכלה נויה גם לשמוע את דבריהם של הוריה.

 "לא היית אמורה להציל אותנו," אמרו לה. "את היית נערה צעירה, לא אנחנו ולא את יכולנו לנצח את החיילים."

 "אני כל כך כועסת על העולם הזה," אמרה להם, "שבו אנשים מתייחסים לאנשים אחרים כחיות, שבו שוללים את הזכויות של האזרחים והופכים אותם לצל של עצמם. אני גם כועסת שעקרו אותי מהילדות היפה והמוגנת שלי, מביתי וממשפחתי ולקחו לי הכל."

ביקשתי מנויה שתספר להוריה כיצד הגלגול ההוא השפיע על זה הנוכחי. "אני עדיין פוחדת," אמרה להם, "אני עדיין בטוחה שייקחו לי אתכם, שמישהו יקרע אותי מכם."

 בנקודה זו הוריה של נויה מאותו גלגול הזמינו לשבת לצדם את הוריה מהגלגול הנוכחי. "שבנו והתאחדנו למרות הכל," אמרו לה. "הם הצליחו להרוג את גופנו הפיסי אז אבל לא את נשמותינו, בהן הם לא יכלו לגעת. תראי, אנחנו כאן שוב יחד, ולא על מנת להיפרד. בחרנו לחזור ולהיות ההורים שלך בכדי לתקן את העוול שעשו לנו. העובדה שחזרנו לחיות יחד כמשפחה צריכה לגרום לך להבין שהגלגול הזה הוא הפיצוי על מה שארע אז."

 לאיטה נויה החלה לעכל את המשמעות של שובם של הוריה ואת הבחירה של כולם לחיות הפעם בישראל, מקום בו יכלו לחיות באופן חופשי כיהודים. היא הבינה גם שנשמתה ניסתה לפצות אותה על חייה הקודמים ובעצם פחדיה היא עצמה לא אפשרה לעצמה ליהנות מפיצוי זה.

 שחזור הגלגולים הצליח לשחרר את נויה מחרדותיה כלפי הוריה.

"אני הרבה יותר נינוחה," סיפרה בפגישתנו הבאה. "משהו בתוכי כבר יודע שהכל יהיה בסדר, שהורי מוגנים ושהם באו לחיות אתי חיים שלווים ורגועים."

ניצחון הרוח

זוהר, בחור צעיר בשנות השלושים, נשוי ואב לילד, מרגיש שקשה לו לטפל בנושאים הדורשים מאמץ כלשהו מצדו. חסרה לו מוטיבציה.

בשלב השיחה המקדימה אנו מגיעים לבסיס התחושות המלוות אותו: ייאוש, חוסר-ביטחון, תסכול. השאלה השגורה בפיו היא: ”בשביל מה להתאמץ?”.

כשזוהר פוסע אל תוך הגלגול הקודם שלו, הוא מוצא עצמו בגטו כילד בן 8.

הילד נמצא עם סבו (אותו סבא מהחיים הנוכחיים), כאשר הוא מודע לכך שאמו מתה ממחלה, ואת אחיו ואביו לקחו משם.

אנו חוזרים אל הילדות. זוהר בן 4, גר בבית קטן, הוא רואה את כל המשפחה יחד, באווירה משפחתית ורגועה. אמו, אביו, אחיו והוא עצמו.

אנו קופצים קדימה בזמן. זוהר בן 7 ונמצא מחוץ לבית. הוא רואה איך גוררים את אביו אל טנדר, שם ממתינים לו חיילים במדים. הוא אינו מבין מה מתרחש.

בתמונה הבאה הוא רואה את הדוד שלו (אחיו מהחיים הנוכחיים) לוקח אותו מהר לבית ושם הם מתחבאים בתוך ארון קטן. התחושה בפנים רעה מאוד, הוא אינו מבין מדוע עליו להתחבא שם, הוא רוצה לצאת. זוהר שומע קולות שבאים מחוץ לארון.

אנו מתקדמים לסצנה אחרת: זוהר רץ ברחוב וחיילים רודפים אחריו. הוא יודע שהדוד נפגע, הוא עצמו מנסה לברוח אבל יורים בו. הכדור חודר אל בטנו, והוא גוסס על המדרכה שעות ארוכות עד שלבסוף הוא מת מהפציעה.

התחושה הראשונה שזוהר מרגיש אחרי המוות היא של הקלה.

זוהר עולה אל הממד הרוחני, שם מחכה לו כבר המדריך הרוחני שלו, ומנקודה זו הוא יכול לצפות על כל הגלגול שעבר. כשהמדריך נשאל למה הוא היה צריך לעבור גלגול כזה קשה, הוא עונה: “כדי לדעת מה זה כאב, זוהי הבחירה של הנשמה שלך לאחר גלגולים רבים בהם צפית בנשמות אחרות עוברות כאב וסבל מסוגים שונים".

כאשר אנו בודקים יותר לעומק מה היו תחושותיו כאשר עזב את העולם, אלו הדברים שעולים: “כל-כך התאמצתי לברוח כדי להציל את עצמי ובסופו של דבר הרגו אותי והשאירו אותי מדמם ברחוב, ניסיתי לשרוד בניגוד לכל מי שמת סביבי אבל הם היו חזקים ממני והכריעו אותי. אז בשביל מה להתאמץ לשרוד עכשיו בכלל? איזה סיכוי יש לי אם בכל רגע משהו רע יכול לקרות ולא יהיה לי כוח להתנגד?"

אנו חוזרים אחורה אל הגלגול בכדי לבצע את הריפוי. אני מכוונת את זוהר להתקרב אל אותו ילד קטן שגוסס ברחוב ולחבק אותו חזק. אני מורה לו להקיף את שניהם באור לבן ומרפא, ולהבטיח לילד שנשמתו אכן תמשיך לשרוד אחרי מותו הפיסי – וזוהר עצמו הוא ההוכחה החיה לכך. אני מבקשת ממנו להבטיח לילד שהוא אכן יגיע לבגרות בגלגול אחר, תהיה לו משפחה אוהבת וילד נפלא, והוא יזכה לעשות את כל אותם דברים שלא התאפשרו לו אז.האור הלבן ממשיך להקיף את שניהם ומבעד לזמן אנו מעבירים לילד את המסר הבא: “כעת אתה לא חי באותה תקופת זמן, אף-אחד לא רודף אחריך ולא מנסה להשמיד אותך, אתה חופשי לעשות ככל שתרצה. אתה עצמאי, בוגר, חזק גופנית וחזק נפשית. יש לך את הכוח להגשים את עצמך עד הסוף.

לעומת זאת, אם בחיים הבאים (הנוכחיים) אתה נכנע מראש, אם אין לך חשק להתאמץ כי אתה לא מוצא מה הטעם, הרי שאותם חיילים נאצים ניצחו, כי הם הצליחו להרוג את רוח הקרב שלך לא רק באותו גלגול אלא לאורך הגלגולים הבאים שלך! במקום לוותר ולהיכנע – הפעם אתה מסוגל להלחם".

זוהר מדווח שהצבע של הילד חזר לפניו, הוא אינו גוסס עוד אלא התחזק ולחייו ורודות. הילד גדל קצת פיזית.

אני שואלת את זוהר עם מה הוא יוצא מתוך השחזור גלגולים והוא עונה: “שאני לא רוצה לוותר יותר, שאיפה שקשה לי – שם אני צריך להתאמץ להצליח. דווקא המאמץ מוכיח שאני נלחם בקשיים ומנצח אותם".

מהצד השני של המתרס

 דוד היה נצר למשפחת רבנים ידועה, אשר רבים מבניה נספו בשואה. בעת פגישתנו ביקש דוד לבדוק מדוע יש לו קושי כה רב לקבל סמכויות של אחרים.

"לאורך כל חיי נחשבתי לרודף צדק." סיפר. "כשהייתי בצבא התמרדתי נגד המפקד שלי על שהטיל פקודות בלתי חוקיות בעליל, כשהתחלתי לעבוד לפרנסתי מצאתי את עצמי תמיד מגן על העובדים מפני החלטות הבוסים ודבר זה גרם לכך שפוטרתי שוב ושוב ממקומות רבים. בכל מקום בו נראה לי שנעשה עוול לאנשים אני קם והופך שולחנות, אני לא יכול לשלוט בעצמי כי הכעס שלי על העוול חזק מרצוני לשמור על מקום העבודה."

דוד ידע שהוא אינו יכול להמשיך דפוס זה, אשר ככל שהוא אצילי, הוא גם מעכב אותו בחייו.

 עם כניסתו של דוד לגלגול קודם הוא הופתע והזדעזע לראות את עצמו כקצין נאצי צעיר.

"אני נמצא במפקדה שלי ומחלק הוראות. אני צועק על אחד החיילים שלי על כך שהוא לא ביצע את המוטל עליו. אני חושב שזה קשור לכך שהוריתי לירות ביהודים והוא לא עמד במשימה. אני לא מבין מדוע זה כל-כך קשה למלא פקודה פשוטה כל-כך."

 בתמונה הבאה ראה עצמו דוד בלשכתו של היטלר. "הוא נמצא במרפסת ומהרהר," תיאר את שראה בגלגול. תחושתו של הקצין הצעיר הייתה של כוח וביטחון רב.

 כאשר התקדמנו קדימה בזמן ראה עצמו דוד ברגע המוות. "הוכנענו על ידי כוחות הברית, המפקדה שלי ריקה, כולם נהרגו או נמלטו. אני נמצא לבד ליד השולחן, חייל זר פורץ את הדלת ויורה בי."

 היה זה רק לאחר מותו ועם עליית נשמתו אל הממד הרוחני, שהקצין הנאצי הבין את שעשה. "אני רואה הכל מלמעלה," קולו של דוד הפך לשקט מאוד. "אני רואה את המשרפות, את הנרצחים. הנשמה שלי יודעת שבצעתי פשע נוראי, שהייתי פחדן בכך שמלאתי פקודות בלי להבין את המשמעות של מעשיי. אני לא יכול לסלוח לעצמי על הכאב שגרמתי לו."

 "מה השיעור שהנשמה שלך ניסתה ללמד אותך באותו גלגול?" שאלתי את דוד, יודעת שנשמתו העליונה תספק לו את התשובה.

 "ניסו ללמד אותי על הרוע שקיים באדם," ענה. "שאם לא נפעל מתוך אהבה וחמלה נמשיך להרוג אלה את אלה. לימדו אותי לא ללכת אחרי העדר אלא להיות קשוב לצו הפנימי שבי."

 כעת היה על דוד לחזור לאותו גלגול ולבחור רגע אחד שבו היה מחליט החלטה אחרת, שהייתה משנה את חייו לטובה. היה עליו לבנות תרחיש דמיוני ולבדוק כיצד הוא היה משפיע עליו. הוא בחר לחזור לרגע בו מגייסים אותו לצבא הנאצי.

"אני מסרב לשתף פעולה," אמר. "אני יודע שמה שהנאצים עושים הוא חטא כלפי האדם והאנושות ושאם אני אצטרף אליהם גם אני אהפוך למכונת רצח. תחת זאת אני מצטרף לקבוצה של גרמנים נאורים שמשתפת פעולה עם כוחות הברית."

 דוד קפץ קדימה בזמן כדי לראות מה היה קורה אילו קיבל אז החלטה זו.

"כעת אני וחברי הקבוצה מבריחים יהודים אל מחוץ לאירופה, אני יודע שאני עושה את הדבר הנכון."

 כאשר יצא דוד מתוך שחזור הגלגולים שוחחנו על ההשלכות של אותו גלגול על חייו אלו.

"כעת אני מבין מדוע בחרתי להיוולד יהודי הפעם ויתרה מזאת, מדוע בחרתי להיות צאצא של אנשים שנהרגו בשואה. אני חושב שכך אני מביע את החרטה של הנשמה שלי."

 הוא גם הבין לעומק מדוע התנגד למילוי פקודות קשות בכל לבו. הייתה זו דרכו להבטיח לנשמתו כי הוא למד את הלקח ושוב לא ירשה לעצמו להיות חלק מעדר שפועל ללא מחשבה עצמאית או חמלה.