תקשור עם בעלי חיים 

תקשור עם חיות, אינו שונה עבורי מתקשור עם הנשמה של האדם הניצב מולי.

כשם שבתקשור "רגיל" עם אנשים אני שומעת את קול הנשמה ומרגישה את ההוויה שלה, בתקשור עם חיות אני שומעת את סיפוריהן.

חיות אינן מתגלגלות לגופים של בני אדם, אולם הן חוו לעיתים מספיק גלגולי חיים כחיות, בכדי שגם הן יצברו טראומות או רגשות שונים העלולים להשפיע עליהן גם היום.

היות ורובנו לא מודעים למה שמתרחש אצלן פנימה, איננו מבינים מדוע הן מתנהגות בצורה מסוימת, תוקפנית או חרדתית. אנו סבורים שאם אנו מספקים להן אהבה, אוכל או מחסה, אין להן שום סיבה להתנהג בתוקפנות או בחשש.

האמת היא שחוסר האונים של החיות גדול בהרבה משלנו, כיוון שהן אינן יכולות לבטא בקול את סיפורן ואת רצונן.

כאשר אני מוזמנת לתקשר עם חיה מסוימת, אני קודם מקשיבה לסיפורה: לדברים שעברה בחייה אלו או בחייה הקודמים כחיה, אשר משפיעים על התנהגותה. לאחר שאני מבינה את מקור הבעיה, אני שואלת אותה מה צריך לעשות כדי לשפר את מצבה. התשובות לעיתים מפתיעות.

המקרה של "ריץ'"

ריץ', כלבה מעורבת שאביתר אימץ כאשר הייתה בת שנתיים, התנהגה בתוקפנות כלפי כל אדם שנכנס אל ביתו. הוא הזמין אותי כדי שאבין מדוע היא מתנהגת כך, למרות כל האהבה והיחס החם שהוא מעניק לה, ולמרות שכל חבריו הבאים לביתו התייחסו לכלבה בחמימות רבה.

כאשר הקשבתי לסיפורה, ידעתי לספר שהגבר אשר גידל אותה היה מכה אותה ונוטש אותה לעיתים תכופות. היא גדלה בתחושה של חוסר ביטחון. לבסוף נזרקה הכלבה מהבית ושוטטה זמן רב לבדה, עד שאשה, אשר מצאה אותה ברחוב, טיפלה בה במשך מספר ימים.

הכלבה שוב החלה לחוש בטוחה, אולם האשה לא יכלה לגדל אותה ולכן מסרה אותה ל"צער בעלי חיים".

הבנתי שהכלבה סובלת מחרדת נטישה ומפחד מאלימות פיסית, ואלו בתורם הפכו לתוקפנות.

אביתר אישר את דברי. הוא סיפר שכאשר הגיע לאמץ את הכלבה, אמרו לו שבחורה צעירה הביאה אותה לאחר שהאכילה וטיפלה בה רק ימים ספורים. הבחורה סיפרה שכשמצאה את הכלבה, היא הייתה חבולה ונראתה מפוחדת מאוד.

תקשרתי עם ריץ' ומסרתי לה שהיא כעת בטוחה, שאף אחד לא יתעלל בה יותר או ייטוש אותה. שאלתי אותה מה היא צריכה כדי לחוש ביטחון בקרב חבריו של אביתר.

"לפני שהחברים שלך נכנסים אל הבית," ייעצתי לאביתר לבסוף, "תן להם חתיכת לחם או אוכל אחר, אותו הם יתנו לריץ' מיד. היא מקשרת בין אוכל לבין ביטחון, לכן אם הם יבואו עם "מתנה" כלשהי עבורה, היא תבין שהם לא מתכוונים להזיק לה אלא דואגים לה. חוץ מזה, היות והיא לא בוטחת בכך שלא יינטשו אותה, זה יהיה טוב אם גם החברים שלך מדי פעם יוציאו אותה לטיול קצר בחוץ. היא תלמד לבטוח גם בהם ותתייחס אליהם כאל חלק מהבית".

לאחר שאביתר יישם דברים אלו, חל שינוי בהתנהגותה של ריץ', והיא הרשתה לעצמה לחוש בטוחה בביתה החדש.

המקרה של "סופטי"

לאה הייתה הבעלים של סופטי, כלבת לבלדור בת ארבע. היא הזמינה אותי לתקשר עם כלבתה ולהבין ממנה מדוע היא נצמדת אליה ועוקבת אחריה במבטה כל היום.

"היא משגעת אותי," אמרה לאה. "היא לא עוזבת אותי לרגע, היא לא עוקבת אחרי הילדים או בעלי, רק אחרי. לכל מקום בו אני הולכת, סופטי חייבת גם ללכת. בהתחלה זה היה מאוד נחמד, ואפילו מצחיק, אבל היום זה ממש מעיק."

כאשר תקשרתי עם סופטי, ראיתי אותה ככלב זאב בחייה הקודמים ואת לאה עצמה כילדה אינדיאנית. הכלב והילדה היו מאוד קשורים האחד לשני, שיחקו וטיילו יחד תכופות. חיים הרמוניים אלו נקטעו בפתאומיות, כאשר שבט אחר תקף את השבט של הילדה. הילדה הקטנה הצליחה להימלט ועמה כלב הזאב. הוא שמר עליה במשך כמה ימים, מרחיק חיות מסוכנות ומסוכך עליה מפני הקור בלילה. למרות כל זאת, הילדה הקטנה לא הצליחה לשרוד והיא מתה ביער. הכלב לא מש מצדה והוא נפטר מרעב זמן מה לאחר מכן.

"סופטי עדיין בטראומה," הסברתי ללאה. "היא בטוחה שאם היא תשמור עליך כל רגע, לא יקרה לך שום דבר רע. צריך להרגיע אותה."

וזה מה שעשיתי, תקשרתי לסופטי שמה שארע אז לא יחזור על עצמו הפעם, שלאה כעת אשה מבוגרת שיכולה לדאוג לעצמה, ושהיא לא נמצאת בסכנה בשום אופן. שילבתי בתקשור גם מעט הילינג, וכעת נותר לי רק לקוות שהכלבה מבינה את המסר שלי.

במקרים כגון אלו, בהם אין לנו באמת הוכחה לכך שהדברים אכן התרחשו, אנו יכולים לסמוך רק על מבחן התוצאה. כלומר: לראות כיצד התקשור משפיע בפועל על התנהגות בעל החיים.

כבר לאחר התקשור קמה סופטי ויצאה לבדה אל החצר. לאה אמרה לי שזו התנהגות חריגה, שכן הכלבה מעולם לא עזבה אותה לבדה בבית.

בימים הבאים המשכנו לעקוב אחר התנהגותה של סופטי. אף שהיא לא הסכימה לוותר לחלוטין על השמירה שהציבה על לאה, היו הפוגות יותר ויותר גדולות. היא לא עקבה במבטה אחר לאה כל היום, אלא הציצה אליה מדי כמה שעות. היה זה שיפור משמעותי, אולם לאה עדיין לא הייתה מרוצה לחלוטין.

"עדיין, אני מרגישה שהיא שומרת עלי מדי פעם." טענה.

"והיא תמיד תשמור," אמרתי לה. "היא הסכימה להרפות כמה שהיא יכולה, אבל היא עדיין חושבת שאת באחריותה, כעת זה תורך להרפות ולתת לה לעשות את מה שהיא חושבת שהוא תפקידה."

המקרה של "שינה"

בחודשים האחרונים הייתה שינה, חתולת-בית מעורבת, חסרת מנוחה באופן בולט. אם אחד מבני הבית היה עובר לידה, היא הייתה מיד מיללת ונזקקת לתשומת-לב. כשהדבר החל להפריע לבני הבית, עשיתי לשינה תקשור, על מנת לגלות את הסיבה לחוסר מנוחתה.

בתקשור הופתעתי לגלות כי חרדותיה של שינה נובעות מהגעתה לגיל המעבר ומכמות ההורמונים שהציפו אותה. היא איבדה איזון ולא זיהתה את עצמה בתוך המצב החדש. הדבר הפתיע אותי כיוון שעד אז לא חשבתי שחתולים יכולים לסבול מתסמינים של גיל, הדומים לאלו של בני האדם.

כשבררתי עם שינה מה ברצונה שייעשה, היא ביקשה שבני הבית יפסיקו "לתנק" אותה, להרים אותה או ללטף אותה בכל הזדמנות. כמו כן, ביקשה שיעודדו אותה לצאת לבדה החוצה כדי שתתחבר יותר אל הטבע, מקומה הטבעי. היחס של בני הבית אליה היה צריך להשתנות, על מנת שהיא תוכל לחזור אל שורשיה כחתול. יחסם "המתנק", יחד עם ההורמונים שבלבלו אותה, גרמו לה לאיבוד זהות.

לאחר שהעברתי את המידע לבני הבית הם החלו מיישמים את בקשתה: הם ליטפו אותה רק כשהיא התקרבה אליהם, הפסיקו להרים אותה בכל הזדמנות ולהתייחס אליה כאל התינוקת של הבית והחלו מעודדים אותה לצאת יותר החוצה, אל הגינה.

כבר בימים שלאחר התקשור ולאחר שבני הבית קיבלו את ההדרכה, שינה הראתה סימנים של רגיעה, היא הפסיקה ליילל באובססיביות וגילתה יותר עצמאות. השקט והשלווה חזרו גם אל החתולה וגם אל הבית בו חיה.