הבגידה 

הם היו זוג מושלם, האבה ביניהם הייתה מדהימה, כמובן שהיו להם את הקשיים שלהם, את העליות והירידות אך תמיד הם מצאו דרך לגשר על הכל ונדמה היה כי דבר לא יפריד ביניהם.

הוא, ידיד המשפחה במשך שנים ארוכות הציל אותה מעבדות וממוות ומאז הוא לקח אותה תחת חסותו, לימד אותה והעביר לה את סודותיו ואוצרותיו הגדולים ביותר וכיבד אותה כאילו והיא הייתה מלכת העולם.

לאחר זמן מה החליטו השניים להכריז על האהבתם ובאירוע ענקי לו היו עדים מכל רחבי העולם מסרו הם את נדריהם והוא העניק לה במתנה כנדוניה את ארמונו היפיפה... היו אלו ימים יפים של אהבה, ימים של שמחה ושלווה.

יום אחד, כאילו רוח שטות נכנסה בה והיא החלה אט אט לשכוח את כל הטוב והחסד שהוא עשה למענה, שכחה את כל האהבה שהייתה ביניהם והיא החלה לרעות בשדות זרים. לאזניו גונבה השמועה, אך הוא כבר ידע וליבו שתת דם, ליבו קרוע לרווחה ומבעד לקרעים ניתן עדיין לראות שם את האהבה העצומה שיש לו כלפיה ואם כזאת אהבה איך יוכל לכעוס???

לא, הוא לא כעס, אבל כמה כאב, כמה כאב היה בליבו..
הוא רצה לדבר איתה אך היה זה נושא רגיש מידי בשביל שיוכל לדבר על כך מפורשות ועל כן הוא רמז ברמזים ושלח שליחים שידברו על ליבה אך היא כאילו ואינה מבינה, ממשיכה בשלה עד שאט אט היא החלה להתכחש אליו באכזריות של ממש.
האדם שהציל אותה משפלות, שנתן לה את החיים במתנה, שהעניק לה את כל היקר לו... איי, הייתה זאת בעיטה כואבת ועוד יותר כאבה לו העובדה שהיא חוטאת כלפיו בארמונו שלו אותה הוא העניק לה כאות וכסמל לאהבתם...

לאחר זמן רב וכאשר הוא ראה כי אין כל ברירה, הוא גירש אותה מארמונו... הותיר לה את כל מה שהעניק לה ורק מהארמון הוא גירש אותה כדי שלא יצטרך לראות בכל יום את אהובת ליבו חוטאת כנגדו.
אך יצאה היא מהארמון וכאילו התעשתה מטיפשותה והחלה לבכות בכי תמרורים, היה זה מאוחר מידי, היא כבר גלתה והוא נותר שבור בארמונו מייחל לשובה ומתגעגע לימים בהם היא הייתה רק שלו.

אי שם, בארץ זרה ומנוכרת, היא חיה בודדה, שוב, כמו פעם פעם היא חיה בהשפלה ומצפה לישועה, היא מתרפקת בזכרונה על אותה פעם שהוא הציל אותה וכמה היא מייחלת לכך שוב, אך בליבה היא מיואשת בטוחה כי אפסה כל תקווה, מלאת בושה וכלימה בכל פעם בו היא נזכרת כיצד חטאה היא לפניו והחרטה מציפה את כל כולה לא מותירה מקום לנחמה.

והוא בארמונו, יושב ובוכה, יש לו הכל אבל הוא חסר אותה ובשבילו, הרי שהיא כל עולמו וממילא אין לו דבר. לא פעם הוא חושב לעצמו כי אם היא רק תמצא את הדרך ותשוב אליו הרי שהוא ימחל לה על הכל וישוב להיות יחד איתה.

עברו שנים, והיא עדיין לבד, אף אחד לא הגיע להציל אותה ומרוב געגועים היא כמעט והשתגעה, בכל יום יוצאת לחפשו, פעם היא עוד הייתה בוכה אבל היום יבשו מעיינות דמעותיה ומרוב געגועים איבדה היא רגש וליבה כאבן בקרבה, גלמודה - בודדה, מושא לצחוק, המוזרה של השכונה, היא כבר לא זרה במקום בו היא חיה, המבוגרים יותר התרגלו אליה ובשביל הצעירים היא חלק מהעיירה, האשה הגלמודה כך הם קראו לה. סיפורים אודות בעלה שזרק אותה גונבו מפה לאוזן וכולם צחקו עליה על שהיא עדיין ממתינה לבואו ומייחלת אליו...

מבוסס על סיפור אמיתי ועד היום הוא ממתין ומייחל לשובה ועד היום היא שומרת לו אמונים ומחפשת אותו, הרי זה בורא העולם הקדוש ברוך הוא שהציל אותנו מעבדות לחרות ונתן לנו את חיינו במתנה מאות אלפי מליוני פעמים וקידש אותנו בהר סיני במעמד מתן תורה, שם נשבענו לו אמונים ונדרנו לשמור על אוצרו הגדול שהעניק הוא לנו ברוב רחמיו, על התורה הקדושה.

אך לאחר זמן לא רב, בארץ ישראל - הארמון אותו הוא העניק לנו כנדוניה, בגדנו בו והוא שלח אלינו כשליחים את נביאיו הקדושים אך אנו התעלמנו בגסות והוא בלית ברירה וברוב אהבתו אלינו הותיר בידינו את כל אוצרותיו, רק גירש אותנו מארמונו כדי שנתעורר ונשוב אליו...

אלפיים שנה ואנו בגלות, הדמעות ייבשו ואינם אבל החיפושים עדיין בעינם, עם ישראל תמיד חיפש אותו והוא מצידו תמיד ייחל לשובם ולו רק היינו שבים היה הוא סולח לנו על הכל וחוזר להיות איתנו "שובו אליי ואשובה אליכם" צועק הוא לנו אבל אנו בחיפושים מייגעים שואגים בלי קול "שובה ה' אלינו ונשובה" תעזור לנו למצוא אותך כי אנו מתגעגעים אליך!!!