רופא בן זמנו 

כשסיימנו אני ואשתי את לימודי הרפואה שלנו בבודפשט בשנת 2008 כמו רבים וטובים מעמיתינו נשבענו את שבועות הרופא הלא היא שבועת היפוקראטס המפורסמת:

"להתייחס למי שלימד אותי את אומנותי כפי שאני מתייחס להורי ולחיות עמו בשיתוף, ואם הוא יהיה זקוק לכסף לחלוק עמו את כספי, ולהתייחס לילדיו כמו לאחי, ואם יחפצו, ללמד אותם את ידיעותיי בלא תשלום ובלא הבטחות שבכתב; אלמד את יסודות אומנותי לבני, לבניהם של מורי ולכל אותם תלמידים, אשר יצהירו כי הם נכונים לקיים את חוקי המקצוע, ולא לאיש זולתם.

אקבע את הדיאטה הנחוצה לחולה כמיטב כושר השיפוט שלי וכמיטב יכולתי; אשמור על החולים מאי-צדק ולעולם לא אזיק להם.

לעולם לא ארשום סם קטלני למי שביקש אותו, ולעולם לא אציע לו ליטול סם כזה. באופן דומה לעולם לא אתן לאישה תרופה שעלולה לגרום להפלה. בטוהר ובקדושה אשמור על חיי ועל אומנותי.

לא אנתח, אפילו לא כדי לסלק אבנים‏‏,‏ אלא אשאיר זאת לאנשים שמוכשרים לכך במיוחד.

לכל בית שבו אבקר, אגיע לטובת החולה, ולא אבצע שום פשע ולא אגרום לנזק בכוונה תחילה, ובייחוד לא אקיים יחסי מין עם נשים וגברים, בין אם הם בני-חורין ובין אם הם עבדים.

כל אשר אראה או אשמע תוך כדי הטיפול ואפילו מחוץ לטיפול, ושלא נועד להפצה, אשמור לעצמי, ואתבייש לדבר על הדברים הללו עם אחרים.

אם אקיים את השבועה ולא אפר אותה, מי ייתן ואמצא הנאה בחיי ובאומנותי ואזכה בתהילה מצד כל האנשים בהווה ובעתיד; אם אפר את השבועה ובכך היא תהפוך לשבועת שקר, ייפול ההפך מזה בגורלי. (תרגום שבועת היפוקראטס מיוונית)"

זו אינה השבועה שנשבעים בסיום לימודי הרפואה בארץ. השבועה העברית חוברה בשנת 1952 על ידי פרופ' ליפמן היילפרין (מייסד המחלקה הנוירולוגית בהדסה).

בחרתי להעלות את השבועה המקורית מפני שהיא לדעתי משקפת את תחושותיי ותחושות רבים מאיתנו לנעשה בתקופה האחרונה במערכת הבריאות בכלל ובבי"ח הדסה בפרט.

התקבלתי לסטאג' בהדסה עין כרם. הבחירה הייתה שלי והיא באה בשל מספר גורמים ובעיקר עקב אופיו המיוחד של בית החולים, איכות הרפואה המצוינת, שמה של הדסה בעולם, יכולת לשלב מחקר בעשייה הרפואית, טיפול באוכלוסיה מגוונת ולבסוף נוף הרים ותחושת שלווה המשלימה את החוויה. מהלך העבודה והחיים בסטאג' היו קשים (באמצע נולדה בתי הראשונה) אך כמו לכל רופא הייתה תחושה של שליחות חזקה אשר חיזקה אותנו בימים והלילות הארוכים. אותה תחושת שליחות המלווה רבים מאיתנו בכל בוקר כשאנו קמים לעבודה היא יחד עם הרצון לעזור ולטפל בחולים שלנו בכל תנאי ובכל שעה, היא שעושה אותנו, שמייחדת אותנו ובלעדיה לא היינו רופאים, מביאי מזור ומרפאים.

כשסיימתי את הסטאג' התקבלתי להתמחות בכירורגית לב וחזה. במשך כשנה וחצי עבדתי ימים כלילות תוך הקרבה על חיי משפחה שכללה את גידול בנותיי (השנייה נולדה בתחילת ההתמחות) וחיי הפרטיים, שוב למען החולים, למען השאיפה למצוינות ולהקניית הטיפול הטוב ביותר בדרך הטובה ביותר, תוך סבלנות והקשבה לצרכי החולה ובני משפחתו. לצערי המחיר מבחינתי היה גדול מנשוא ולבסוף נשברתי והחלטתי להחליף התמחותי לאחת "שפויה" יותר, הפעם ברפואה פנימית. אני מתמחה כבר בערך 4 שנים, יש לי 3 בנות, אשתי גם רופאה ואני מרוויח בממוצע 12,000 שקלים מידי חודש, משכורת המורכבת משכר בסיס (מגוחך) ותורניות על עד 26 שעות (כ-6 בחודש). אני עובד 5 ימים בשבוע כ-10 שעות ביממה ובסופי שבוע מגיע לביקורי מחלקה בימי שישי (לא כולל תורנויות) פעם עד פעמיים בחודש. כפי שאתם רואים ע"פ הלוז שפרשתי חייו של מתמחה ובכלל של רופא סובבים סביב העבודה (מכאן המילה באנגלית RESIDENT כלומר דייר שדר בבי"ח). לאחרונה לצערי בית החולים שלי מעורב בפרשיה מצערת ומקוממת המביאה לדעתי הצצה אל פניה האמיתיות של המדינה בכלל ומערכת הבריאות בפרט.

בשבועה שציטטתי לא פעם מוזכר עניין הכסף, טוהר המידות, העזרה לחולים תוך הבאת טיפול מיטבי ללא גרימת נזק (Primum non nocere). התחושה בליבי היא שלא כך הדבר! איבדנו משהו (אני מדבר בשם רבים) לאורך הדרך, שכחנו את מטרתנו העיקרית. הקדשנו את חיינו לרפואה אך כעת אנחנו רובנו מצפים בדרך כזו או אחרת לגמול הולם. כנראה שהגיע סוף לעידן התמימות. הפכנו לאינטרסנטים, חלקנו לתאבי בצע. חשוב מכך ישנה תחושה שאיבדנו את הדרך! מסיפורים ששמעתי ומניסיוני (הקצר) ישנם יחידי סגולה, באמת בודדים בעולם הרפואה המהווים "מגדלור", "כוכב צפון" ומצפן, המצליחים  להחזיר עטרה ליושנה ולהחזיר למקצוע את הזוהר החבוי שלו. אבל למה??? למה זה לא הכלל אלא היוצא מהכלל, למה כשאני שומע סיפורים מחולים ובני משפחותיהם הם לרוב מסתכמים בעניינים כספיים, תחושה של הזנחה על גבול השחיתות ותאוות בצע ולבסוף הבעת אי אמון מוחלטת במערכת והעלאת טענות קשות בעלות נופח דומה: "רפואה למי שמשלם"!.

הגיע הזמן להתעורר! השחיתות (כי אין לי מילה אחרת) שהתנהלה בהדסה שהוא בית חולים ציבורי! על ידי קומץ של בכירים היא יריית אזהרה והדיה נשמעו בכל הארץ (ואף בעולם). הנקודה היא לא המשכורות או ההסדרים (המגוחכים אם להוסיף) שרופא כזה או אחר קיבל. הנקודה היא הרפואה הציבורית בכלל ומעמד הרופא בפרט! אני בטוח שרוב ציבור הרופאים מצפה לגמול ואפילו אם להוסיף גמול לא צנוע על השעות הרבות וההקרבה שהוא עושה בטיפול בחולים. הגמול לא מגיע בשנים הראשונות לעבודה וחלקנו אף אינם זוכים לו במהלך שירותינו כעובדי ציבור. "להציל את הרפואה" זו לא קלישאה, אנו עדים לשלבי גסיסה מתקדמים של המערכת. צריך לשים לזה סוף, צריך לשבור את המעגל. הפתרון טמון בגופים המנהלים את המערכת, בממשלה ובראשה. על מנת לספק שירותים מתקדמים וטובים צריך ממון כי רצון, מוטיבציה ואנשים מתאימים וטובים עדיין יש! תנו לנו לחיות בכבוד ותכבדו אותנו, רובנו לא תאבי בצע, רובנו אנשים פשוטים עם תחושת שליחות אדירה ורצון לעזור בצורה הטהורה ביותר. לא נוכל לעשות זאת ללא אמון, חיזוק וכן (צריך להגיד את זה) תגמול הולם!!! אחרת "מגדל הקלפים" של מערכת הבריאות בישראל יקרוס. הבסיס הוא אנחנו, הסטודנטים, הסטאז'רים, המתמחים והרופאים הבכירים הצעירים. אל תתפסו לשמועות או לסיפורים נקודתיים על רופא כזה או אחר. שוב רובנו אנשים טובים, פשוטים, מלח הארץ, עם רצון ומוטיבציה לעזור. אל תכבו לנו את השלהבת.

ד"ר רן אליעז מתמחה בפנימית ב' הדסה עין כרם.