התאבדות 

העלמה הופיעה פתאום כסינדרלה בחצות ודקה. היא כרעה על ברכיה, הרכינה ראשה, שערותיה הארוכות נפלו לפנים ועורפה נחשף בפני כלי המשחית. המוציא להורג לבוש בשחורים ממורקים (על פי כל כללי הטקס!) הרים את כלי זינו על מנת לבקע את חלקת עורה, להעמיק בבשר החי (עדיין!), לבתק את חוט השדרה ולהמשיך עוד כברת דרך בלתי מבוטלת עד ליציאתו בצדו השני של הצוואר - כלומר עד לביתורו כליל.

באפלולית האוהל, תת-המקלע M-16 נראה שחור מתמיד, אך בכל זאת, על אף היותו כה כהה וקודר, נקלט באמצעות עיני כי הבריק מדי פעם באור קרניים אחדות שבאופן נעלם ממני חדרו לתוך האוהל. התבוננתי בו - בנשק שהיה מעביר גלי קרירות עדינים ונעימים לכפות ידי האוחזות בו. בניגוד לכל מה ששמעתי על אודות מצבים שכאלה, כל חיי לא עברו לנגד עיני בשנייה אחת ורק אימי הופיעה לפני, ופעם נוספת ביקשתי לבכות, וידעתי שאם אבכה לא אתאבד, ולא בכיתי! ורציתי יותר מכל דבר אחר לסיים את חיי העלובים.

לקחתי מחסנית מלאה, עשרים כדור. הראשון היה נותב, ראיתי את הסימן האדום שציינו על אף האפלולית. נגעתי בו באצבע המורה, כמי שעורך היכרות עם ישות שיודע הוא בבירור שתשפיע על כל מהלך חייו (ובייחוד על קצם). פי היה יבש לחלוטין.

פתאום טענתי את המחסנית אל בית בליעתה. ראשי כלל לא פסח על הסעיפים וידי השמאלית ירדה אל המתג הדרוש וללא היסוס הסיטה אותו אל מצב "אוטומט" בבחינת "מה שבטוח בטוח". אחר, החליפה מקומות עם הימנית ולפתה את הקנה, ובו זמנית הימנית ירדה ומיקמה עצמה בטבורו של התמ"ק מול תושבת ההדק. ארבע האצבעות של הימנית אחזו במאחז היד היוצא כמעט במאונך ממרכז ה- M-16 והבוהן תפסה עמדת מפתח, בינתיים ברכות אבל מתוך מתיחות, על הנקודה האסטרטגית ביותר באותו אוהל - על ההדק של הנשק הנ"ל.

בהדק קטן זה, שבלשון המעטה אפשר לומר עליו שהיה רגיש במידה משמעותית, היו תלויים כל חיי (ואם תוהים אתם על כל דבר תיאורן של תנועות האצבעות והעיסוק המרובה בידיים - הרי סובר אני שיש בו סמליות למצבה של נשמתי - שעמדה או-טו-טו להחליף ידיים).

כנראה, קצרה רוחו של האקסיקיוטור "השחור". הוא קרב לעלמה, הרים את כלי ההריגה גבוה מעל לראשו המבורדס והחל להורידו בתנועה מיומנת ומדויקת לעבר העורף המונח בהכנעה לפניו. אותה בוהן על ההדק של התמ"ק הטעון הינה אולי אקסיקיוטור פחות ציורי, אבל לקורבן אין זה משנה כלל יען כי כאשר כורתים ראש במאכלת או בגרזן - כפי שהיה נהוג בימי הביניים - התוצאה שווה (לפחות ביחס לנפש שעוזבת את מקום משכנה החומרי) לתוצאת צרור המפלח רקה.

כל תזוזה קלה של אותה בוהן הייתה מביאה לירי צרור של כמה וכמה קליעים דרך הקנה שהיו "במקרה הטוב" פולחים את רקתי ובמקרה שנחשב על ידי כ"פחות-טוב" היו מפספסים ומותירים אותי נכה לכל ימי חיי.

הטבעת הייתה מהודקת היטב סביב העלמה ואני חשתי בה על בשרי ממש, בדיוק במקום שבו פגש הקנה ברקתי הימנית ולחץ בפייתו על העור בתבנית טבעתית, קרה וקשוחה, שכמוה לא ידעתי מעודי. הבוהן ירדה באטיות ובנחישות גמורה, על ההדק, ועד היום אני שואל כמה מילימטרים או מיקרונים היו חסרים שם כדי שאתם תהיו עתה באמצעו של איזה עיסוק אחר...

ואז, באופן דרמטי מאוד חדר בוהק אור חזק ומסנוור - כאילו שמאן-דהו שפך אור פנסים רב לחלל החשוך. הייתה זו יריעת האוהל הירוקה והמחוספסת (שעד אז הייתה חיץ נאמן בין האור שמלבר לבין האפלולית הרבה שמלגו) שהוסתה בפראות-מה, והכניסה במהירות את נוגה היום אל חשכת הקבר שבה הייתי שרוי. חייל אחד נכנס, ועוד אחד, וגם שלישי, ואף אחרון. ארבעת המוסקטיירים לא ידעו וכנראה לא ידעו לעולם! שהצילו את חיי בכניסתם האקראית.

כניסתם הטריוויאלית לגמרי עבורם הפכה עבורי לצומת המרכזי המיוחד והסבוך (אך לא היחיד) של כל ימי חיי. כי כאשר נכנס אותו מוסקטייר והביט בעיניו בעיני העלמה, הקנה של התמ?ק הוסט בבהלה, באופן כמעט אינסטינקטיבי בידיי הרועדות ואצבעי פינתה את מקומה מעל ההדק.

המתח אצלכם יורד אולי לשפל שלא היה מתחילת דרמה זו. אבל כאן עלי להעיר שהסיכון שהתאבדותי תצא לפועל, בנקודת הזמן שבה אנו עומדים, לא פחת כלל ואף גבר. שהרי התברר לי, שחששותיי כאילו מישהו יודע דבר על מה שאירע, התבדו.

המוסקטיירים לא ראו דבר וחצי דבר לפי שבאו משמש היום לחשכת קבר, ולרגע ארוך היו בבחינת עיוורים בפועל. וזאת לא השכלתי להבין מיד, אבל לפי תגובתם הבנתי שסודי לא הגיע אליהם, וחיברתי אחד לאחד ופתרתי את החידה שכה טרדה את מנוחתי, ונרגעתי.

ה"נרגעתי" הזה הוא יחסית לרגעים האחרונים הקשים שעברתי באפלוליתו הירקרקה של האוהל, ואילו הפתולוגיות לא נעלמו. ומיד חשבתי על חיפוש נוסף שעלי לבצע כדי למצוא מקום התאבדות ראוי כלומר למצוא הזדמנות שנייה ונאותה לנתק את פתיל חיי.

(מתוך ספרי האוטוביוגרפי "הקרב על השפיות" 1998/ צביאל רופא)