על התמקדות, יחסים, הקשבה, שיקוף, הורים וילדים ושפת התינוקות 

גישות רבות שעוסקות ביחסים, תקשורת, ובמיוחד בהורות, מדברות על הקשבה פעילה, מאפשרת. הדהוד ושיקוף של דברי מי שאנו מקשיבים לו הם חלק מהותי ממה שמאפשר לו להרגיש שאכן מקשיבים לו.
אלא שטכניקה אינה מספיקה כאן. לכל הקשבה יש שלב מקדים, יש תנאי בלעדיו אין, כדי שתהיה זו הקשבה אמיתית, הקשבה שבה הצד השני יכול להרגיש שהוא אינו בודד בכאבו. ישנה איכות נוספת שנרצה להביא להקשבה שלנו, ולאיכות הזו קוראים התמקדות.
בסדנאות התמקדות בבית שאני מעבירה להורים, מוקדשת, כמובן, תשומת לב מיוחדת להקשבה לילד. במסגרת הכלים והדרכים להדהד ולשקף לילד את תחושותיו, אני מציעה גם את השיקוף הפיסי - ויזואלי. למשל: אם הילד שלי יושב בפרצוף זעוף, אני יכולה לבוא ולשבת לידו, איתו, בפרצוף דומה.
תמיד יהיה משתתף שיגיד מייד (והאחרים בדרך כלל יסכימו איתו): "זה לא יעבוד. הוא יתעצבן. הוא יגיד שאני מחקה אותו".
ובדרך כלל זה באמת יהיה ככה. בדרך כלל אנחנו באמת עושים זאת כחיקוי; אני אמצא את עצמי מחמיצה פנים מול פרצופו המכורכם של הילד שלי כשתחושה של מרירות, כעס, חוסר אונים, עייפות, יאוש – אחת מהן או כמה ביחד, מפעילות את התגובה שלי. מן הצד השני, של הילד, זה יורגש כלעג או התנשאות, וזה, כמובן, לגמרי מחטיא את המטרה.
נכון - כמו לכל דבר - ישנם ילדים שלא יתחברו, אבל ישנם ילדים – רבים מאשר נדמה – שיחוו את השיקוף הזה ממש כמו מראה, מראה מכילה ומאפשרת, אם היא אכן מכילה ומאפשרת. וזה קיים ואפשרי: ניתן לעשות זאת בצורה מכילה ומאפשרת. הצורה הזו מצריכה תשומת לב לכל התחושות שבתוכי, ואפשר ללמוד אותה; קוראים לה התמקדות, ובלעז - פוקוסינג.

התמקדות כשפת התינוקות
למעשה, יש פה הזכרות. זוכרים כשהילדים שלכם היו תינוקות? זוכרים את עצמכם תופסים את עצמכם (והיו הרבה פעמים שעשיתם זאת בלי לתפוס את עצמכם) עושים פרצוף משתאה למול פרצופו המשתאה של התינוק, או מכרכמים פנים כשהוא בוכה? אז נכון שלתינוק מולכם לא היו אז מילים לומר "את מחקה אותי!", אבל האם באמת מדובר בחיקוי? קחו לכם רגע לבדוק, להזכר, וקרוב לוודאי שתזהו שיש שם משהו אחר. משהו טבעי, שהגיע מבפנים, משהו נקי.
התמקדות היא הוויה ושפה. היא דרך להיות בעולם ולתקשר בו באופן שמניע הלאה, קדימה. התמקדות היא כמו שפת התינוקות - השפה שבה אנו מדברים עם מי שאין לו שפה, עם מי שהוא אחד: גוף ונפש, ואחד איתנו, ועם העולם. הווייתו של התינוק, כהוויית ההתמקדות, היא הוויה של זרימה, של תנועה - התנועה של השינוי, התנועה של הגדילה. התנועה קדימה.
אז החדשות הטובות הן שאפשר. אפשר להיות עם הילד שלנו, עם בן או בת הזוג שלנו, עם חברים ואפילו עם ההורים שלנו בצורה כזו: נקיה, מלאה, אמפטית. בצורה שמפיגה את הבדידות, שמניעה קדימה.
כשאני לומדת לשים לב לעצמי, אני יכולה להיות עם כאבו של האחר, אפילו אם האחר קרוב אלי וזה כואב לי לראות אותו בכאבו. אפילו אם כאבו קשור אלי. אני יכולה להיות איתו באופן שיאפשר לו להרגיש שיש מי שמקשיב לו, שיש מי שמצליח להיות עם כאבו בלי להתמוטט, שהוא לא לבד.

ענת גל-און, מנחה מוסמכת להתמקדות למבוגרים, ילדים ונוער