בתכנית הריאליטי "אקס פקטור" קיבלנו הזדמנות לשמוע וליהנות משירים ויצירות מוזיקליות אהובות, חלקן עכשוויות וחלקן מהעבר. אולם בין כל השירים, הושמעו קטעים מיצירה אחת שאינה חלק משירי התחרות. יצירה זו הייתה "כרמינה בואנה" (Carmina Burana, 1938), היצירה הפופולארית של מלחין גרמני ששגשג תחת השלטון הנאצי, המלחין השנוי במחלוקת קארל אורף.
הסקירה הבאה של חייו של קארל אורף מסתכת על מאמר מקיף שעבר תרגום מאנגלית לעברית.
קארל אורף (Carl Orff), יליד מינכן, הוא דמות אניגמטית בהיסטוריה המוזיקלית של גרמניה הנאצית. גם כיום, שנים לאחר מותו, מתייסר הממסד המוזיקלי עם יצירתו ובשאלה האם אדם רשע יכול לייצר יצירת אמנות מעולה. כאמן, היה נדמה שגורלו נחרץ עם עליית הנאצים לשלטון, היה סביר לצפות כי הוא ייהפך לקורבן נוסף למדיניות הדיכוי התרבותי של הרייך השלישי. אולם אורף הצליח לבסס עצמו ולשגשג בתוך גרמניה הנאצית ובאמצעות חוגי האליטה הנאצית. גם לאחר מלחמת העולם השניה היה נראה כי גורלו נחתם אך שוב הצליח אורף להציג פנים שונות וזכה להמשיך בפועלו עד למותו בשנת 1982. הן עם עליית השלטון הנאצי והן בזמן קריסתו וכניסת כוחות בעלות הברית התנהל אורף באותו אופן – נמנע מאחריות אישית ומוסרית ולאחר מכן ביקש כי ימחלו לו על כישלונו לקבל על עצמו אחריות כזו.
אורף החל את פועלו בשנות ה- 1920 וביסס עצמו כדמות משמעותית בנוה המדבר המוזיקלי המודרניסטי של מינכן. המוזיקאי הצעיר אף שיתף פעולה עם ברטולד ברכט וכך ביסס את שמו כיוצר אוונגארדי. אולם פרסומו והצלחתו העיקרית החלה בתחילת שנות ה- 1930, לצד עליית כוחו של היטלר והמשטר הנאצי אשר עתידים היו לשנות את היצירה המוזיקלית בגרמניה באופן דרמטי.
אורף, כמו אחרים בתקופתו, נחשב שמאלן, היו לו ידידים יהודים רבים והיתה אף שמועה שהוא רבע יהודי. בין אם למרות זאת ובין אם בשל כך אורף מעולם לא יצא כנגד השלטון הנאצי או התנגד למדיניותה. הוא בחר להתעלם מכל קשריו עם יהודים, שמאלנים ואמנים מודרניסטיים, הוא הדגיש את שנאתו לג'אז והפגין את הערכתו הרבה והכנה למוזיקה עממית.
במהלך שנות ה- 1930 אורף ניסה להוכיח ולהציג את נאמנותו למשטר. למרות שמעולם לא היה חבר המפלגה הנאצית, האמן ניסה והצליח לשלב עצמו במשטר. למרות שבתחילה המוזיקה שלו, כמו זו של פאול הינדמית (Paul Hindemith) וארנסט קרנק (Ernst Krenek), נחשבה כ"מנוונת" בעיניי המשטר, עד תחילת שנות 1940 המוזיקה שלו היתה אהובה על רבים. בשל האהדה הרבה ליצירתו בקרב חברי האליטה הנאצית, יצירתו המשמעותית ביותר, "כרמינה בואנה",הפכה לאחת היצירות הפופולאריות ביותר בגרמניה הנאצית. בחוגים הנאצים "כרמינה בואנה" הועלתה לדרגת יצירת מופת. קנטטה זו וסימלה את "תרבות הנוער" של הרייך השלישי. ביטוי לכך ניתן למצוא בהתייחסות ליצירה בעיתון נאצי (Völkischer Beobachter): "מוזיקה מסוג זה, ברורה, סוערת ועדיין תמיד ממושמעת, היא הנדרשת בימינו".
לאחר המלחמה אורף היה ברשימה השחורה של אוהדי המשטר הנאצי, אך גם מרשימה זו הצליח להימחק לאחר שטיהר את שמו בעזרתו של חבר אמריקני. אורף הצליח להטעות ולהציג עצמו כפעיל התנגדות במהלך ימי המשטר הנאצי, גם את יצירתו הפופולארית מימי הנאצים "כרמינה בואנה" הציג כיצירה אנטי-נאצית. כך המשיך אורף את פועלו לאחר המלחמה מבלי שידבק פה כתם השלטון הנאצי בו פעיל וזכה להצלחה רבה.
אורף, שכעת חשש מלהיות "יותר מדיי נאצי" לאחר שנים בהם חשש מלהיות לא מספיק נאצי, הצליח להסיר מעצמו את כתם קרבתו לשלטון הנאצי על ידי כך שהציג עצמו כפעיל בארגון ההתנגדות במינכן "הוורדים הלבנים", אותו הקים חברו קורט הובר.
קורט הובר היה אקדמאי יליד שוויץ, הוא היה חברו של אורף ואף עזר לו בעבודתו המוזיקלית ובכלל זה סייע לו עם יצירתו "כרמינה בואנה", היצירה שכפי שצויין קודם לכן פרסמה את אורף ואפשרה את הצלחתו תחת השלטון הנאצי. הובר, בשונה מאורף, התנגד התנגדות נחרצת לשלטון הנאצי. אורף מעולם לא שיתף פעולה עם ארגונו של הובר. יתרה מזאת, כאשר הובר נעצר על ידי השלטון הנאצי, פנתה אשתו של הובר, קלרה, לאורף בתחינה שיעזור לבעלה. אורף הפנה עורף לחברו ולא הסכים לסייע. הובר נעצר, עונה, עמד במרכז משפט פומבי והוצא להורג.
בסרט על קארל אורף "או פורטונה" ("O Fortuna", טוני פלמר, 2008), חושף טוני פלמר הבימאי כי בתום המלחמה ולאחר שטיהר את שמו בפני השלטון החדש כתב אורף מכתב מתנצל בו חשף את רגשותיו. המכותב היה לא אחר מאשר הובר.
"הוא חשב רק על עצמו", אומרת קלרה הובר. בסרט היא מספרת שלאחר מעצרו של בעלה הגיע אורף מבלי שידע כי הובר נעצר. היא פנתה אליו וביקשה את עזרתו. תגובתו הראשונה, אומרת קלרה, היתה דאגה בדבר הסכנה בה הוא נתון בגלל שהכיר את הובר. דברים דומים אומרת גם בתו, לה התכחש כל חייו, "היו לו את החיים שלו וזה הכל".
אורף נפטר במינכן בשנת 1982 וזכור כאחד המלחינים הבולטים ביותר של גרמניה במאה ה-20.
המאמר נכתב מטעם חברת ביירון, המעניקה שירותי תרגום ושפות במגוון רחב של תחומים: תרגום משפטי, תרגום סימולטני, תרגום טכני, תרגום מסמכים, כתיבה טכנית, עריכה לשונית ועוד.
