האישי הוא הפוליטי
אחד הדברים המעניינים במונח "פמיניזם" הוא הרוחב שלו. המונח כולל בתוכו הרבה מאוד הגדרות. וככזה, נותן הרושם של מרחב מקבל ומכיל, שבו מדברים בגובה העיניים. אך למטבע הזו שני צדדים. מצד אחד, היופי של הפלורליזם- כביכול, העשוי לאפשר קולות שונים ורבים המעשירים אחד את השני, המסייעים להצמיח שיח פורה והתורמים לקידום ולהתעדכנות של תכנים, סגנונות ודרכי פעולה. בצד שני, קיימת בכל השיח הזה תחושה, שאני בספק אם היא קיימת רק אצלי, שהעשייה "הלגיטימית", ה"אמיתית" וה"נחשבת", נעשית על ידי קומץ נבחר של נשים שהן ה"לוחמות אמיתיות". ניחוח של חשיבות עצמית ואגו מרחף באוויר. דווקא במקום המתיימר להיות המכיל והפלורליסטי.
פעמים לא מעטות, במסגרת העשייה החברתית- והעשייה בכלל- משתקפים מצבים שבהם לא חשוב בדיוק מהו הדבר שעושים, מהו איכותו, מהם סיכויו להצליח או מידת השפעתו, אלא של מי הרעיון ומי העושה אותו. אני לא מעמידה בספק את איכות העשייה, אלא את אופן ההסתכלות. מידת התמיכה בשעייה נקבעת לא מעט על ידי ה"מי" ולא כל כך על ידי ה"מה". בטח תגידו "איזו תמימה...הרי הכל פוליטיקה". אני רוצה להאמין שעדיין יש ערך לדבר עצמו ולא רק למעטפת. אני מאמינה שהערך חייב להיות מונח במה שעושים ולא במי שעושה את זה. אל תגידו שזה לא פרוש מעניין למשפט "האישי הוא הפוליטי", לא?
שוויוניזם
המונח "פמיניזם" יהפוך לריק מתוכן דווקא ברגע הגשמתו. זה יהיה הרגע בו כל אפליה, כל נטיה לציון פערים, כל ניסיון לחלוקת תפקידים ולהטמעת סיווגים ותוויות יפסיקו להתקיים בשדה המגדרי. רגע השוויון. הרגע שבו כבר לא ישאלו ילד "איך זה לגדול בבית פמיניסטי"? מהסיבה הפשוטה שלא יהיה מושג כזה "בית פמיניסטי", אלא רק "בית". כל בית יהיה בעצם בית פמיניסטי, פשוט שוויוני.
אולי המילה היתה צריכה להיות "שוויוניזם" מלשון שוויון, במקום "פמיניזם", שכן הפמיניזם דוגל בשוויון לא רק בין גבר לאישה, אלא לשוויון בין אדם לאדם באשר הוא אדם, לא מתרכז בקהל של עצמו בזמן שמתעלם מהסבל האנושי או מקהלים אחרים שנמצאים תחת דיכוי. הפמיניזם איננו ההפך מהשוביניזם. בניגוד לשוביניזם, השוויון אליו שואף הפמיניזם איננו מטריארכליות.
נהג המונית השוויוניסטי
לפני מספר ימים נוכחתי במפגש מרתק בין נשים פמיניסטיות מכל מיני רקעים תרבותיים, עדתיים, השכלתיים ואישיים, מאורגן על ידי גוף ראוי להערכה בפעילות ובמהות שלו. בדרך חזרה מהאירוע, נהג המונית שהסיע אותי הביתה שאל אותי איפה היית - מה הוא האירוע שהוא אוסף אותי ממנו. אני מודה שלא יריתי ישר את התשובה, שקלתי מה לומר. אני מודעת להשלכות של המילה "פמיניזם" ולא רציתי להיכנס לזה. היה לי ספק אם לומר ומה לומר, לקח לי קצת יותר מעשירית שנייה לומר שהייתי במפגש פמיניסטי של ארגונים פמיניסטים. נהג המונית דווקא ירה ישר וללא שום ספק: "אני לא מאמין בפמיניזם". (התחלנו...חשבתי לעצמי). אז הלך בערך ככה:
אני- "במה אתה מאמין?"
הוא- "אני חושב שהאישה יותר חכמה מהגבר, יותר חזקה, יותר אינטליגנטית מהגבר, היא צריכה להיות המתווה של הדרך, השולטת"
אני- "באמת?"
הוא- "אצל הגבר יש הרבה ... איך אני אגיד?...אגו, חייב לנצח, זה אני אני אני"
חצי השעה שנסעתי עם נהג המונית השוויוניסטי היתה יוצאת דופן. השיחה התפתחה למימדים רוחניים, פילוסופיים, ערכיים. השיחה הפכה עמוקה ולבלתי נשכחת.
אני בטוחה שהמודלים והמסרים המועברים אצלו ואצלי בבית, ישנו מתישהו את המציאות מחוץ לבית. ישנו את פני הפוליטיקה. הביטול העצמי של המונח "פמיניזם" ברגע הגשמתו יגיע.
חצי שעת הנסיעה במרחבי הנגב חיזקה אצלי את האמונה במשפט "האישי הוא הפוליטי" במובן הכי עמוק שלו. פתאום, נהג המונית הפמיניסטי נראה הדבר האמיתי. מה שבטוח הוא שהניחוח ששלט באוטו היה של קוקוס אורנים ולא של חשיבות עצמית.
ג'סיקה טברובסקי - מאמנת, מנחה קבוצות וסדנאות. מפתחת הדרכה, מפתחת תכנים ומנהלת ידע ב"קולות בנגב" מרכז הנחייה והכשרה לשינוי חברתי.
