האמת מאחורי המסכה 

האמת שמאחורי המסכה

תארו לעצמכם את הסצנה הבאה : וושינגטון די סי, בירתה של ארה"ב, התאריך הינו יום ההולדת של ארה"ב 4/7. קונסטיטיושן אווניו ליד הרחוב הראשי המחבר בין וושינגטון מוניומנט לגבעת הקפיטול. בלב ליבה של וושינגטון מתקיים המצעד הלאומי של ארה"ב. המונים צובאים על המדרכות משני צידי השדרה, מנופפים בדגלי האומה, אחוזי פטריוטיות לאומה הקפיטליסטית הגדולה והמשמעותית ביותר בעולם. מהחלונות משני צידי השדרה תלויים דגלים ומתנוססים סמלי ארה"ב כמיטב המסורת האמריקאית. מזג האוויר היה חם ולח ברמה כזאת שלא היתה מביישת את ת"א במצב של עומס חום כבד. תהלוכה ססגונית של תזמורות, מעודדות, ספורטאים, חיילים, כלי רכב מהודרים, משלחות מכל העולם שבאו להפגין סולידריות עם ארה"ב. המצעד מוקפד למשעי, כל נגן בתזמורות הרבות שהיו שם לבוש כהלכה, עם בגדים מגוהצים, כלי הנגינה מצוחצחים ומסנוורים מנקיון, השורות של הצועדים ישרות כמו סרגל.
נציגים של חיילות מצבא ארה"ב צועדים ברשמיות, בגאווה וברצינות תהומית במצעד, מרשימים בהופעתם המסודרת והמהוקצעת להפליא, מעוררים גלי הערצה בקרב ההמונים שעד כה ראו רק בטלויזיה חיילים אמריקאים מאובקים ועייפים הלוחמים בעירק ובאפגניסטן.
המעודדות מקפצות להן בתנועות מדוייקות ומתואמות להפליא אחת לשניה כשעל פניהן מרוח חיוך אמריקאי מאוזן לאוזן שלא נמחק אפילו לשניה, אפילו לא במהלך תמרון מורכב עם המקל הנוצץ שבידיהן.
תלבושות, בובות ענק, רכבים מקושטים, משלחות, ריקודים, שמחה, מוסיקה וגאווה לאומית נמסכו זה בזה במצעד המרהיב והמרשים.
אך בתוך כל ההמולה הזאת לכדה את עיני תמונה קצת שונה, תמונה שנראתה כלא מתאימה לתמונה הכללית של השמחה המושלמת כמיטב המסורת האמריקאית. בין תזמורת למשלחת, צעדה ילדה קטנה כבת 4 בערך, מחזיקה בידה שלט המצביע על שם המשלחת שהלכה בעקבותיה. ולפתע אני רואה שהילדה הולכת ובוכה ודמעות גדולות זולגות על לחייה הקטנות. אך היא לא מוותרת, מרימה את הראש וממשיכה לצעוד בצעדים הקטנים והמדוייקים עליהם נראה שהתאמנה זמן רב. שפת הגוף שלה לא הסגירה דבר, אך הפנים הבוכות שלה שבו את ליבי. היא המשיכה לצעוד אך מררה בבכי תמרורים. אף אחד לא שם לב לבכיה, אפילו לא המלוות של הקבוצה שהיו עסוקות בליישר כל הזמן את הבגדים של הצועדים ולסדר את השיער והכובעים שחלילה משהו לא יהיה מהוקצע ומושלם.
לפתע כאילו השתתקו כל הרעשים החיצוניים, כאילו מישהו החליש את כפתור הווליום בראש שלי, כל הרקע הפך להיות מעורפל וכל מה שיכולתי לראות באותו הרגע זה את אותה ילדה קטנה בוכה הממשיכה לצעוד בטקסיות.
היה חם מאוד, היה המוני וצפוף והילדה הקטנה כנראה רצתה את אמא שלה שתהיה שם לידה.
באחת נסדקה המסכה המושלמת של המצעד המהמם, כאילו נפתחה דלת מתוך האשליה לעולם האמיתי. לעולם שאין בו רק חיוכים נוצצים, תלבושות מושלמות ושמחה מושלמת, אלא נפתח צוהר לעולם שיש בו גם הרבה מאוד כאב, קושי וסבל.
זה כמו שכשהיינו בדיסנילנד, נכנסנו עם הילדים למתקן על עליסה בארץ הפלאות, השפן הממהר עשה לנו שלום, הפרחים שרו לנו ועליסה נראתה כמעט אמיתית, אלא שאז משהו התקלקל, האור נדלק והוציאו אותנו לאחר כבוד מהדלת האחורית ואז ראינו שמאחורי כל האשליה הזאת יש המון חוטי חשמל, המון צינורות ואפילו חדר המכונות היה אפלולי ומלוכלך והצירים של דלת היציאה הצדדית חרקו בצרימה קשה.
למעשה החיים שלנו הם לא פיקניק.
מי לא מכיר את אותם אנשים שאצלם הכל תמיד בסדר וממש ממש מושלם. מדובר באנשים שאין להם צרות, הם כל הזמן נוצצים, מושלמים ועסוקים בלשדר לעולם את המסכה המושלמת שעטו על עצמם מכל מיני סיבות השמורות עמם ולפעמים גם הם בעצמם לא ממש מבינים למה הם מתאמצים לשדר את המושלמות הזאת. יש להם עבודה מושלמת, בית מושלם, רכב מושלם, ילדים מושלמים וכלב מושלם. בד"כ הם מעוררים את קנאתם של הסובבים אותם במסכה המושלמת הזאת שהם יצרו לעצמם.
מי לא מכיר את הזוגות האלה שהזוגיות שלהם ממש מושלמת, כמו זוג יונים. הם אף פעם לא רבים, הם תמיד נראים טוב, יש לה את צבע השיער הנכון, הגוף הנכון או המנתח הפלסטי הנכון, יש לה את התלבושת הנכונה והנעליים הנכונות. ואילו לו יש את העבודה הנכונה, המראה הנכון והג'יפ הנכון בצבע תואם לארנק של אשתו. נראה תמיד שהזוגיות שלהם שמימית והם תמיד מחוייכים, מפריחים אחד לשני נשיקות באויר גם כשהם נשואים כבר 20 שנה. מפרגנים אחד לשני ויוצרים תדמית שהם ורק הם המודל המשובח ביותר לזוגות נוסח שנות ה - 2000.
ואני אומרת לכם.....
אין דבר כזה מושלם, עצם זה שאין להם בעיות כלל, דווקא מצביע על כך שזו הבעיה החמורה ביותר שלהם, חוץ מבעיות נוספות שיש להם. אין דבר כזה המשפחה המושלמת, העבודה המושלמת, הזוגיות המושלמת. מושלמות יש רק באגדות או בתעשיית הקולנוע בהוליווד שם מייצרים עבורינו את המודלים לשאיפה לשלמות.
שם מייצרים לנו דגמים בלתי אנושיים וגם בלתי ניתנים להשגה של כל מיני אלילי קולנוע מחומצנים ומנותחים כדי שיוכלו לעמוד בתדמית הבלתי אפשרית שהעמידו בפני עצמם כמטרה. מודלים אשר המראה החיצוני נתפס כראשון במעלה, הכסף בכלל לא מהווה שיקול, חייהם מורכבים ממסיבות נוצצות, שמפניה, קויאר ולימוזינה. כמו גם רומנים מתוקשרים עם מודל אלילי כזה או אחר שיתאים לרומן המושלם, של החיים המושלמים.
אבל האם זה הכל? האם זה מספק? האם הם באמת מאושרים?
מאחורי המסכות שלנו ולכולנו יש כאלה, אם מאחר שהן משמשות אותנו כמנגנוני הגנה, אם כהסוואה ואם כמטרות שהצבנו לעצמנו להגשים, מסתתר תמיד אותו סבל, כאב וקושי שגם הוא חלק מהחיים.
גם המסכה הטובה ביותר בעולם לא תצליח לרמות את התהליכים הנפשיים התת קרקעיים המתרחשים מתחת למסכה.
גם אם מטאטאים את הלכלוך והטינופת מתחת לשטיח, אז נכון שלא רואים את זה ממבט ראשון, אך הלכלוך עדיין שם. אם ממשיכים לטאטא מתחת לשטיח, תלולית הלכלוך שתצטבר מתחתיו תסגיר בסופו של דבר את קיומה, גם אם מעליה מונח שטיח פרסי, עבודת יד ויקר מאין כמוהו.
אנחנו לא יכולים לרמות את עצמנו לאורך זמן, בסוף ערמת הלכלוך תבצבץ מהפינה של השטיח , או שתתפוצץ לנו ישר בפרצוף ותותיר אותנו המומים ומבולבלים כי לא הכינו אותנו וגם לא הכנו את עצמנו למצבים שבהם המסכה נסדקת ומתגלה מה שמתחתיה.
גם אני חשבתי שהחיים שלי מושלמים, אפילו שכנעתי את עצמי שזה כך. מכרות שלי היו בעצמן מספרות לי שהן היו מקנאות בחיים המושלמים שהיו לי כי בסה"כ מה רע: פרנסה טובה, קוטג' נחמד עם גינה קטנה, בעל נחמד עם עבודה קבועה, 2 ילדים, כלב ומדיח כלים חדש. אך מבעד למעטה המושלם היה שם באופן קבוע צליל צורם שלא התאים להרמוניה המושלמת, כמובן שניסיתי לטייח את אותו צליל ולהפוך גם אותו למושלם , עד שאותו צליל התגבר והתגבר ובסופו של דבר שבר את המסכה והכריח אותי להתעמת עם האמת המאוד לא מושלמת שלי שהגיע הזמן להתמודד איתה.
המסכה המושלמת התנפצה בשניה לאלפי רסיסים זעירים, כמו תבנית פיירקס שנפלה ונשברה ולא היה טעם לאחות ולחבר בין הרסיסים. נותרתי אני עומדת ערומה ללא מסכה, מביטה בהלם במראה הקשה שנגלה לעיני ונאלצת להתמודד עם העולם שהיה קבור שנים מתחת למסכה המושלמת. שם פגשתי סבל, פגשתי קושי, פגשתי כאב, פגשתי תהומות וגהינום שלא דמיינתי שקיימים עלי אדמות. התמודדתי עם שלדים בארון, מפלצות ודרקונים נפשיים שאפילו בסרטי האימה בהוליווד לא יצרו כאלה, אך מעבר לכל הכאב הזה פגשתי שם את עצמי כפי שאני באמת. פגשתי את אותה הוויה נטולת מסכה אשר מקרינה רק את האמת שבה, כאילו הבטתי בבבואה שלי. צילה הפצועה ללא מסכה מתבוננת בצילה האמיתית המקרינה אור, אמת ועצמה, וכך לנגד עיני התאחדו שתי ה"צילות", הפצועה והעצמתית והפכו לישות אחת חזקה מאין כמוה. התהליך היה מאוד לא פשוט, אך בסופו של דבר שווה כל רגע.
היום זנחתי את המסכות, היום אני מודה בפני עצמי שיש לי חיים לא מושלמים ושיש לי אתגרים ומכשולים לעבור ומתמודדת איתם גם אם זה קשה. היום אני רואה את האמת שבתוכי.
סגלתי לי גם היבט נוסף. היום כשאני מתבוננת בכם, אני רואה את המסכות שלכם שאתם כל כך מתאמצים לעטות עליכם, אך מבעד למסכה אני רואה בבהירות רבה את אותו סדק קטן המאפשר הצצה אל העולם האמיתי, עולם שיש בו סבל כאב, שנאה עצמית וקושי.
אני מתחברת לתוך הסדק, מתחברת לעולם הפנימי שלכם, מתייצבת שם לצדכם כדי להאיר, לתמוך ולסייע במקומות הקשים שלכם. בדיוק כפי שהתחברתי לאותה ילדה קטנה שבכתה במצעד, הקפתי אותה באהבתי ולוויתי אותה במבטי עד אשר נבלעה בין החוגגים במצעד. למעשה אני מלווה את אותה ילדה קטנה ובוכיה עד היום כשהיא במחשבותיי ובליבי ומונצחת במילים אלו ממש. אני פונה לכל הילדות הקטנות הבוכות במצעד של חייכם הנוצצים והמושלמים. ילדות קטנות ובוכיות, אני אוהבת אתכן ומחבקת עד בלי די, כאשר מעיני זולגות גם להן הדמעות של הילדה הקטנה הבוכה בתוכי בתוך המצעד הלא מושלם של חיי.
צילה שנהר - ייעוץ משולב.
משלבת שיחות ייעוץ טיפוליות עם כלים מרפואה משלימה. (רייקי, הילינג, דמיון מודרך, פאנג שווי EMF ועוד). הייעוץ במגוון רחב של בעיות, במחירים סבירים לנוער ובוגרים. 050-6402526
הרצאות וסדנאות לועדי עובדים, חוגי בית, ערבי נשים ועוד.
התארחו באתר שלי www.alternativli.co.il/tzila
ניתן לשלוח שאלה, התלבטות, בקשת עצה למייל (אפשר בעילום שם) tzilash@zahav.net.il