*המאמר בלשון זכר, אך מדבר אל נשים וגברים באותה מידה.
לעיתים, בסדנאות לשיווק עצמי, אני שואלת את המשתתפים האם זוכרים מורה מהתיכון. מהם זוכרים ממנו?
הם זוכרים את האדם. זוכרים אותו. לא כל כך זוכרים את מה שהוא לימד או את מה שאמר במדויק. אבל זוכרים בבירור את האופן שבו הוא היה מדבר, איך הוא היה זז, שהיה יושב לפעמים על שולחן המורה, שהיה לו קול כזה או אחר, שדיבר כך או כך, שהיה מסתכל במבט מסוים, זוכרים את האווירה שהאדם היה משרה, והתשדורת שלו.
את המורה שלי לספרות בתיכון אני זוכרת. הוא היה נלהב מאוד ואפשר היה לראות שאהב את המקצוע ושאהב ספרות. הוא היה לפעמים "זורק" גירים על תלמידים שהיו נרדמים, והינו פורצים בצחוק. מדי פעם, המורה היה מציג את הדברים בנימה ממש מצחיקה, התשדורת שלו היתה מצחיקה, לא שהיה צחוק על התכנים כמובן. היה לו הומור עצמי. אין ספק שהוא ידע לעמוד מול קהל. אני עדיין זוכרת בעל פה חלקים משיריו של חורחה ל. בורחס בזכותו. גם הייתה מורה להיסטוריה שאני ממש זוכרת. היא לימדה תרבויות פרה קולומביאניות בהתלהבות מדבקת, היתה מביאה תמונות מטיול לפרו שעשתה, והיתה מספרת היסטוריה. היא עשתה את זה ממש מעניין.
כמנחה קבוצות, מאמנת קבוצתית, מנחה סדנאות -ושחקנית לשעבר-, אני רואה, בכל פעם מחדש, את התרומה הגדולה שתרם לי הניסיון שלי בעמידה מול קהל למקצועי הנוכחי. שמעתי כבר את האמרה ש-"כל מורה היא שחקנית מתוסכלת". אמרה לא נחמדה בעלילו וגם לא נכונה. ובכל זאת, המשפט הזה מראה על קשר מסויים בין מיומנות פדגוגית- יכולת ללמד גבוהה, לבין מיומנות עמידה מול קהל.
האם מנחה סדנאות מקצועי חייב להיות "שחקן"?
לדעתי, התשובה היא לא. ברור שלא. מנחה הוא לא בדרן. מטרת הסדנא בהנחייתו היא לא בידור. אך כמה טובה הלמידה כאשר היא כרוכה בהנאה ומתובלת בחוויה חושית, ולא רק שכלית. המשתתפים זוכרים טוב יותר את התכנים. מנחה בעל כישורי הנחיה גבוהיים יסייע ברכישת ידע אצל הקהל שלו. ההוכחה הפרטית שלי היא המורה שלי להיסטוריה בתיכון והמורה לספרות.
מנחה טוב חייב להיות מעניין, מיוחד וייחודי.
להשקפתי, אחד התכונות של מנחה מקצועי היא האופן המעניין והמגוון שדרכו הוא מעביר את ההנחיה. היום, כולם יכולים לשאול את גוגול כל דבר. גוגול = "האורקל מדלפי". יודע הכול. אי אפשר להכות את המומחה. אולי תרצה קצת דינאמיקות קבוצתיות ומערכי שיעור? גם יש בגוגל. ההבדל בין מנחה אחד למשנהו הוא לא רק הידע והניסיון, אלא גם האופן שבו מעביר את ההנחיה, הדבר הזה שעושה אתו יחודי.
כאמור, היום המידע נגיש, המקצועיות כבר לא משתקפת כמעט אך ורק בידע, אלא גם –ובמיוחד- בייחודיות שלך, באישיות שאתה מקרין, במה שיגרום למשתתפי הסדנא לזכור אותך.
מה חשוב יותר, האופן או התוכן?
אין סיבה מוצדקת ליפול בדיכוטומיה של "שחור או לבן" ולשקול את הדברים במונחים של "או-או". אין זה משחק סכום 0. אין סיבה שהתוכן יבוא על חשבון האופן או להפך. תוכן ואופן חשובים.
יש תוכן שלא צריך "אופן"? או... עד כמה חשוב האופן?
האופן בלבד אינו מספיק. כלומר, "אופן העברת תכנים מעולה", אבל ללא תוכן, הוא כולו "רוח וצילצולים". כבר קרה לי שנוכחתי בסדנאות -כמשתתפת- והיה שם די "רוח וצילצולים", כריזמה, "טריקים" יפים של משיכת קשב, ולפעמים גם תרגיל חשיבה מעניין. אבל התוכן...בעיה. ממצב כזה אני מנסה להזהר.
כאשר האנשים בסדנא מתחילים לדבר על הזיכרונות שלכם בקשר למרצים באוניברסיטה, "האופן" פתאום מקבל חשיבות מודגשת. ניתן להעריך את מי מחשיבים כמרצה מקצועי ואת מי לא. ופעמים רבות, ההערכה לא מסתכמת רק במידת הפגנת הידע של המרצה. גם יודעים לציין שכישורי ההנחיה של המרצה עזר להם לזכור טוב יותר את התכנים. אלו חמש דקות התהילה של המונח "כישורי הנחיה".
המנחה -או המרצה-, ברגע שעומד מול קהל המאזינים, הופך למוקד התעניינות של אותו הקהל. הוא בעצם מתחיל ממקום אמין. יש לו אמינות דובר מקדימה בהיותו "המרצה", "המנחה", איש המקצוע. אם המרצה מעניין, לא רק שלא יאבד מאמינותו כאיש מקצוע במהלך ההרצאה, אלא יגדיל אותה. מרצה -שהוא כמובן בעל ידע מספק כדרישת סף- שהוא גם מעניין, יוביל תהליך של אמינות נרכשת במהלך ההרצאה.
אה, בנוגע לשלאת התוכן שלא צריך אופן, התשובה היא לא, אין תוכן שלא צריך "אופן". במיוחד בעידן הנדיבות.
עידן הנדיבות
אם פעם, הידע היה הפקטור המכריע -כמעט בצורה בלעדית- בעניין המקצועיות. היום, אישיות האדם, האדם כישות הוליסטית, הערכים שהוא מקרין, הדבר הייחודי שבו, משחקים תפקיד מכריע. אם כך הדבר, למה לא לנדב ידע? הרי הידע הוא לא זה שעושה את ההבדל. כאשת מקצוע, לא מפריע לי שהקולגות ידעו את מה שאני יודעת, זה לא מאיים עלי. אני גם ממליצה ללקוחות על מאמנים ועל מנחים אחרים. הקולגות לא יכולים לקחת ממני את "האני" שלי, על ידי כך שמשתתפים בידע שלי, ואני לא יכולה לקחת מהם את "האני" שלהם, על ידי כך שאני משתפת בידע שלהם.
אנו עדים להתפתחותו של עידן הנדיבות. Opensource כמעט מוחלט. לא רק ברשת הדיגיטלית, אלא גם ברשת הבין אישית. אני בעד. אני בין המזינים והצורכים ידע ותכנים, וכמוני יש עוד הרבה. עידן השיתופיות.
המנחה האולטימטיבי
על פי הויקיפדיה "מנחה" היא מילה נרדפת למתנה. אבל מנחה הוא גם "אדם המנהל אירוע או טקס. מנחים נבחרים, בדרך כלל, בהתאם לאיכויות מסוימות שלהם."
למנחה האולטימטיבי איכויות הכוללות סקרנות, מוטיבציה פנימית ללמידה מתמדת, חדשנות, יצירתיות, קצת יכולת להיות שחקן ולהתעלות מעל התוכן, וגם נדיבות.
כן, בעיקר נדיבות.
ג'סיקה טברובסקי - מאמנת, מנחה קבוצות וסדנאות. לפרטים נוספים ולעוד נושאים שיכולים לעניין אותך היכנס ל"דעות בעם"
