תערוכה: ממשיכה משיכה 

הדסה גורוחובסקי

"ממשיכה משיכה".

גלריה Artמבט

רופין 15 כפר סבא

30/4-31/5/2014

"לפני כשנתיים הגעתי לסאן רמי שבדרום צרפת, כפר קטן שאלמלא אושפז בו ואן גוך לפני כמאה ועשרים שנים, יתכן שאיש לא היה טורח להגיע אליו במיוחד. בבית החולים של ד"ר גאשה לא נותרו יצירות של ואן גוך, אבל תיירים באים לבית החולים כדי לראות את החדר בו שהה, את המיטה בה ישן ואת כסא הקש שעמד ליד מיטתו.

כאן אפשר להיזכר במכתבים של ואן גוך לאחיו תיאו בהם הוא מספר על בדידותו ואומללותו ועם זאת על התשוקה הגדולה שלו להמשיך לצייר את מה שהוא רואה מבעד לסורגי הברזל של תאו.

כשצילמתי בבית חולים אחר, מספר מיטות נטושות, נזכרתי בחדר חוליו של ואן גוך.  חשבתי על אותם אנשים אנונימיים שאושפזו בהן ואיש אינו זוכר אותם. כדי שייזכרו הם היו  צריכים להשאיר עקבות!  ואן גוך אכן השאיר עקבות, עקבות רוויים צבע, במשיכות מכחול עזות וקצביות, שנעשו בסערת רגשות שנבעו מנפש מורכבת ולא יציבה 

וינסנט ואן גוך, האמן הידוע ביותר להמונים באמנות המערבית, הפך לאייקון לא רק בזכות האמנות שלו, אלא גם בגלל דמותו המיוסרת ומותו הטרגי. התלאות והמשברים שעבר בחייו, מעשה החיתוך של אוזנו, מצבו הנפשי המעורער ואשפוזו בבית החולים בסאן רמי, סיפקו חומרים דרמתיים לספרים ולסרטים. כמו כן  זכה לאין ספור  מחוות ציוריות מצד אמנים, כולל אמנים ישראלים רבים כמו: תומרקין, קדישמן , ליפשיץ, יאיר גרבוז, רפי לביא, לאה ניקל אוסוולדו רומברג ואחרים." (הדסה גורוחובסקי)

בתערוכה "ממשיכה משיכה" נוגעת הדסה בעולמו האישי, היא ממשיכה להתייחס לעברו של ואן גוך בעזרת צילומים המכילים דימויים המצביעים עליו כאדם חולה ובודד ומתייחסת בעיקר לשהייתו בבית החולים.

בית החולים מיוצג ע"י צילומי האמנית של מיטות ברזל פשוטות  חסרות יחוד וצילומי אביזרים נוספים המסמלים בית חולים כפרי או בית חולים שדה מהמאה הקודמת. בחדרים הנטושים נשארו קביים, אלונקות  או צינורות אינפוזיה.

המיטות ריקות, החולים  והצוות הרפואי אינם, אבל נוכחותם נרמזת בכתמים שנותרו על סדיני המיטה. הצילומים מאופיינים בצבעים מונוכרומיים ברוח התקופה, הקירות החשופים  והעדר הדמויות מקרינים תחושה של שקט מעיק, ניכור ובדידות.

בחלק מהצילומים שותלת האמנית במשיכות מכחולה, אלמנטים צבעוניים המצוטטים מיצירות ואן גוך: כסא, שידה או מגבת, פריטים  שנלקחו מציור חדרו המפורסם ומצביעים כביכול על נוכחותו. מעין חתימה ציורית האומרת "הייתי כאן" הפריטים הללו המנוגדים בטכניקה ובצבעוניות שלהם לצילום יוצרים סוג של דיסוננס וממקדים את תשומת הלב לפרט או לאזור מסוים בצילום והם משמשים מעין אנדרטה לדמותו. אם כי במחשבה שנייה ואן גוך אינו זקוק לאזכור הוא מפורסם דיו בכל העולם אבל הפך ללא ספק סמל לאמן ייחודי, מהפכן, זר ולא מובן  שזכה בסופו של דבר לתהילת עולם - משאת נפשו של כל אמן.

הציירים האחרים בהם  בחרה להיות שותפים לתערוכתה, זוכים לפריט מצויר זהה, החוזר ומופיע על הבד-  מברשת צבע – כלי העבודה האולטימטיבי של  הצייר. אלא שכאן לא מוצג המכחול המקצועי הקלאסי, העשוי שיער סוס או שועל, אלא מברשת סיידים גדולה המצביעה על השינויים  והתמורות שחלו באמנות לעבר נושאים ועצמים שגרתיים של חיי היום יום. מבחינה סגנונית נעשה ניסיון לשלב שתי  דרכי הבעה שונות: ריאליזם פיגורטיבי עם מופשט אקספרסיבי לכדי יצירה הרמונית אחת.

ליחס מיוחד זוכים אצלה אמנים שייחודם במשיכות מכחול  אקספרסיביות רוויות צבע והבעה. כמו: וילם דה קונינג, פרנץ קליין, פרנסיס בייקון,  המאפשרים למי שגדלה על ברכי המופשט הלירי, התייחסות נועזת לצבע, בתנופות רחבות וקצביות של מכחול עבה ובקשת צבעים ססגונית. דרך ציוריה היא מנסה לפצח את שפתו הציורית של כל אחד מהאמנים הללו ומדגישה את יחודו. למעשה, זהו ניתוח יצירה בצורה ויזואלית, המשלים את הסבריה המילוליים כמרצה. במכחולה מושכת האמנית וממשיכה את טביעות האצבע של קודמיה ונותנת להם פרשנות משלה.

אביה ממון

אוצרת התערוכה