בשבח הענווה 

אני הולך ברחוב. זהו אירוע מצוי, מגמת פניי היא חברי הטוב אלעד גם זו איננה חדשה מרעישה. מי שרואה אותי וסבור שאני הולך ברחוב קולט רק חלק מן הפעולות החשופות לעין ואף לא אחד מן המחוללים, המניעים הנסתרים, והמטרות המתקיימים בי בשעה זו. כשהוא שופט את המצב שלי על פי הליכתי ברחוב הוא שוגה, כי הוא שופט רק חלק מן המצב הכללי שלי. שהרי ההליכה ברחוב היא רק קטע משרשרת הפעולות שלי ורק חלק זעיר מסך כל הפעולות המתקיימות ביקום בו זמנית בשעה זו ומשפיעות עליה. כל מבט שמישהו נותן במשהו, מציג לו רק פרודה זעירה מן המצב האקטואלי הכולל שהוא אין סופי בעיקרו, והוא מתייג אותה בשם בזמן ובמקום מטעמים של אינטרס אנושי למרות שהיא כמובן בלתי נפרדת מן המצב האקטואלי האין סופי שאין לו שם אין לו זמן ואין לו מקום. המצב האקטואלי האין סופי הוא אחידות גמורה. כל חלוקה שלו למקטעים היא רק לשם התועלת ואין לשום קטע תוקף מצד עצמו. ראשיתו של המצב האקטואלי האין סופי הוא באלוהים וגם סופו באלוהים. איש אינו יכול לשאת את סברת המצב הזה במלוא היקפו, שהרי אינו נתפס. [כדי להגדיר אירוע ולהבחינו משרשרת האירועים הכוללת אנחנו צריכים לקבוע איפה הוא מתחיל ואיפה הוא מסתיים: אם נצפה בהליכתי ברחוב כאירוע, נראה שהוא מחובר אל מעשה צאתי לדרך, רבע שעה לפני כן, ולפני כן אל כוונתי לצאת ולפני כן לתכנית שרקמתי לצאת, אולי מבעוד יום, בעת שדיברתי עם אלעד בטלפון ולפני כן אל סיבת השיחה הזאת שהייתה רעיון שעלה בדעתי, לברר עם אלעד אם כדאי לי להשקיע במניה המבטיחה של נוער הגבעות ביצהר או לא. מכאן נשים לב שעל דבר קיומה של המניה למדתי, לפני כן, מן העיתון היומי ואת הכתבה פרסם הכתב הכלכלי של העיתון וזה קיבל [לפני כן] את אישורו של העורך אוריאל בן יצחק שבנו בן השלוש עשרה חגג בשבת שעברה את הבר מצווה שלו בבית הכנסת המקומי שהגבאי שלו ציווה [לפני כן] על ספק היינות להגדיל את מנת היינות השבועית בחמישים אחוז לרגל החגיגה וספק היינות יש לו אחיינית שיום לפני כן בעמק האלכוהול החיפאי ננעלה בשירותים הציבוריים של הבר המקומי וקול מחאותיה לא נשמע מפאת המוסיקה החזקה שהשמיע הדי ג'י שהוא בעיקרו מופרע נפשית וחי על כדורי ארגעה שרשם לו אחד דר' ציון בן עמי לשעבר בן בתו של האדמו"ר זצ"ל שפסק ההלכה המפורסם שלו משנת תרז"ג הורה שלא לספק עוד אלכוהול למוסד שבגבולותיו אפשר לכלוא אחייניות בשירותים הציבוריים באמצע הסרוויס. וכן הלאה וכן הלאה.] איפה נשים את הנקודה, איפה נקבע את הגבול? לפני כן? אחרי כן? אם אי אפשר לתחום את שרשרת האירועים שאדם סביר יכול לתפוס בחקירה נמרצת ובכל אופן בתקופת חיים אחת, אפשר להניח שהיא מסתיימת אי שם בנקודת האין סוף הבלתי מושגת פנים ואחור. ואם כן הסך הכולל של האירועים המתקיימים בעולם ברגע נתון הוא בלתי ניתן לחלוקה. את האירוע הכולל האחד הזה אין תודעת האדם יכולה להשיג ולתפוס. כל ה"אירועים" האחרים הנקרים לאדם בדרכו הם בבחינת קטעים זעירים של האירוע האחד הזה. הם חסרי תוקף עצמי ואם כן הם בטלים לעומתו. אם כן, העובדה שאני הולך ברחוב, היא עובדה שנחתכה בפאותיה באופן מלאכותי על ידי המתבונן ונקבעו לה פשר ומשמעות על פי שיקוליו. במקביל לפעולה הזאת ובו זמנית פועלות גם כל הפעולות הנגזרות מכל המצבים המקריים האחרים ביקום. אלא שהוא מתעלם מהן ומן ההשפעה שיש להן על המשמעות של התמונה שגזר ומה ערך יש למשמעות אם היא נגזרת בגבולות האירוע כפי שהוא נתפס על ידי המתבונן? ההליכה שלי ברחוב קשורה קשר עבות ובלתי ניתק אל המצב האין סופי הזה והיא רק חלק ממנו. לכן היא חסרה כל משמעות מצד עצמה. המשמעות האמתית יכולה להתקבל רק אחרי שכל המצב הכללי האין סופי נתפס בתודעה אחת כאחד ודבר זה כאמור הוא בלתי אפשרי. זהו הציר האופקי של המציאות ובה כל הדמויות והאירועים המתרחשים בו זמנית, כאן, עכשיו. אבל ההווה הוא רק חלק אחד של התמונה הכללית הזאת. כי מאחורי ההווה הזה משתרע עבר שכלל עלילותיו ודמויותיו מהווה עילה לכל עלילה ודמות בהווה. ואם כן אי אפשר לנתק את העבר הזה שהוא הציר האנכי הנעלם של המציאות, על תולדותיו, מן המגע הבלתי אמצעי שלו עם ההווה שהוא תוצאתו ההכרחית. ואם כן המצב האנושי האין סופי משתרע בשני צירים בלתי נתפסים הניצבים זה לזה: עבר והווה. הליכתי ברחוב היא רק פרודה זעירה שלו ואין לה שום תוקף ושום משמעות מצד עצמה . כי רק ההשגה הכוללת של שני הצירים האלה באמצעות התודעה האנושית יכולה להפיק עבור האדם משמעות כוללת, מלאה ובעלת תוקף. מובן מאליו שעל אודות הציר השלישי, העתיד, אי אפשר להגיד כלום. [המציאות, נראית מנקודת מבט אנושית מהודקת מאד. אלא שיש בה פרצות רבים המובילים לאי שם. אדם, כדי להתגבר על אי הודאות שמאפיינת את תחושותיו מגיהה אותה. הוא עושה זאת על פי האינטרסים הנפשיים שלו תוך שהוא דורס את המציאות הממשית שהוא כלל אינו יכול להשיג.] אלא שאנחנו בכל זאת חשים היטב את הוודאות הפועמת בגידי הצוואר שלנו כשאנחנו צורחים בזעם את זעקת הצדק הרמוס שלנו ומוחים את מחאתנו מול מציאות אדישה. כמובן שאין לנו ספק שהצדק אתנו, בכל דבר ועניין, ושיש לנו עילה אמתית למחות מול מה שנראה לנו בעולם כמקרה שרירותי גמור. מקרה גמור פירושו מקרה שיש לו התחלה אמצע וסוף. אלא שלשום מקרה אין התחלה בלתי אם אותה התחלה המצטיינת בקריאה הנצחית מקדמא דנא יהי אור. ואין לשום מקרה סוף כמובן אלא בבואו של האקורד המסיים את הכל , הסוף הסופי של אחרית הימים. ואם כן יש לכל זה רק 'אמצע' וגם ה'אמצע' הזה הוא חלקי מאד, רק שבריר זעיר עד אין סוף של פרודה בלתי נתפסת באפסותה, אפילו שהיא מורגשת היטב. את המציאות הזאת הנשקפת לעינינו באמצעות התודעה הנבונה שלנו אפשר לכנות בצדק כ"התרשמותו הבלתי אמצעית של הסומא בארובה". שום נוף אמתי לא נשקף מכאן. רק אפלה גמורה וקצת מתחושת המגע המחוספס של כתלי הצינור בצדי הגוף. .ואם כן זוהי אי הוודאות המוכרת לכולנו, זו שאנחנו מכחישים מאד. איננו יודעים דבר על איזה דבר. הכל יומרות אנושיות וניחושים, סברות והערכות, מעמיקות חקר ככל שתהיינה, שמבוססות רק על דחפים נפשיים ואינטרסים אנושיים. אנחנו חיים כיד הדימיון הטובה עלינו ובמקרה הטוב מתקיים בסמוך משהו שנראה בעינינו מוצלח אבל אין אנו יכולים לדעת דבר על התנאים בהם הוא מתקיים, או את מקורו בתוך המצב האקטואלי האין סופי, ובוודאי שאין אנו יכולים לשער את אחריתו. כל פרודותיו הזעירות של המצב האין סופי ערניות מאד, כאן לידי ובמרחק שנות אור, הן בעלות כוח וכיוון בלתי משוערים והן משפיעות היטב על כל מה שאנחנו רוצים ועושים ומקווים. אם כן, מקור ההצלחה או הכישלון האישיים שלנו לוטה בסודיות עקרונית. סודיות שתקפה זהה לפחות לסודיות המתקיימת בדבר כמות הקילומטרים היחסית והמוחלטת שגומע האור בשנייה אחת. מכיוון שכך, נכון לנו, בני תמותה, להגיב אל המציאות הנרשמת לפנינו בזהירות גדולה ובספקנות מתמידה. לרשותנו, בבחינת טיב הפעולות שלנו במציאות, עומדים רק ערכים וחזון. ערכים הם ודאויות יחסיות שנמצאות בנו עצמנו באמצעותם אפשר לנו לנווט את דרכנו באפלה. חזון הוא תקווה שמתעוררת בנו כשאנחנו משקיפים על העולם דרך הערכים האלה. כל השאר הוא רעש חסר משמעות. זהו מקור קיומו של המרחק ההכרחי המכבד מן הזולת וממה שנראה לנו כאירועים שאנו סבורים שהם מתרחשים לנגד עינינו. ומגייסים אצלנו פסקי דין המבוססים על סברה ומתרגשים מאליהם ובדחף חופז לצאת לפועל. עכשיו רק תנסה להגיד למישהו משהו על איזה דבר שעולה בדעתך תוך שאתה משקיף על המציאות השקועה לפניך באפלה גמורה. תמיד תהיה טועה בזה [כך בעצם גם אני, בדבריי אלה]. לעולם לא תוכל להגיד על הליכתי ברחוב איזה דבר שיש לו משמעות מצד האמת. כל מה שאתה רואה ומבין ומשתדל להפוך לפסק דין לגבי המציאות הזאת הוא שקר שהרי אינו אלא, תמיד, תמונה חלקית שאינה יכולה למסור לך את ידיעת האמת הכוללת. ואם כן, התגובה הראויה היחידה לעובדת לכתי ברחוב היא שתיקה גמורה. שאיננו משולים כאן אלא לילד בן חמש הבוחן בעיון רב את מאיץ החלקיקים LHC במרכז המחקר בסרן וקובע שהוא צהוב. מכיוון שמנקודת מבט אנושית אין שום קיום או תוקף הכרתי לשום דבר, שהרי השלם נמצא מחוץ להשגתה ורק השלם יכול להיות מקורה של משמעות תקפה, אי אפשר לאיש לבחון את לכתי ברחוב בכלים אנושיים העומדים לרשותו. ואם כן אין תמה בכך שאחדים מבני האדם , אלה החיים על פי שכלם. נזקקים מבחינת התודעה שלהם לקיומה של ישות חיצונית שהיא היחידה שיכולה להשיג את השלם הזה ולהפיק ממנו את המשמעות האחת. זו הסיבה שאנשים אלה העבירו את האחריות לתפיסת המשמעות הכוללת של עולמם לידי האלוהים. רק אלוהים יכול להשיג בתודעתו את המצב הכולל המבוסס לכל הפחות על שלושת ציריו האין סופיים של הזמן. אי אפשר היה להם על פי סברתם לנהל את חייהם במשמעות הכוללת אלא רק תוך הקשבה אל דבר האלוהים מכיוון שאינם יכולים להעניק משמעות כוללת למציאות החלקית שהם יכולים להשיג. רק הוא יכול להעניק משמעות למציאות המלאה הנעלמת בעולמו ולגלותה לנו בחסדו. התודעה האנושית תלויה לגמרי במשמעות שמעניק אלוהים ל"מצב הכולל האין סופי" וזוהי בעצם הסיבה הפשוטה שאין לנו שום תוקף או קיום אלא במעמדנו לפניו. [אף שאתה נאלץ לאחוז עכשיו בגרסא העלובה שלך על אודות המציאות ותכליתה, עדיין מוטל עליך לפעול בתוך הארובה האפלה, אלא שעליך להמעיט מאד בדיבור שמה. הענווה, היא המקום שבו עליך לעמוד בשתיקה, מרוקן מכל עמדה שיפוטית מול המראה הנפרש לעיניך והנשגב מבינתך. אתה מתבונן בזה ואינך יכול לסבול זאת, אתה ממצמץ בעיניך ואינך יכול להבין , אתה מקשיב אף שאינך שומע דבר. ואפילו כך, עליך להיות מוכן לקבל את מה שמוצג לפניך ולתקן את מה שטעון תיקון תוך התעלמות מן הגרסא החלקית שלך והתעמקות גמורה באמת שהיא לעולם גרסתו המלאה של האלוהים].