לתת חיים פעם שנייה 

הטלפון הפרטי שלי צלצל ומעבר לקו קול אישה די נרגשת שואלת:
"זה דוקטור וייזר?"
"כן." עניתי
"אתה אבא של כלנית?" שאלה.
"כן," עניתי, ושאלתי בדאגה:"קרה משהו?"
"תראה דוקטור וייזר, בדרך כלל אנחנו לא מוסרים מידע כזה, כפי שבוודאי ידוע לך, אבל היות ואתה גם רופא ואבא שלה, קיבלתי אישור למסור לך את מה שידוע לי כרגע" אמרה והוסיפה:"היא נפלה מסוס הרכיבה שלה, כרגע היא במחלקה הכירורגית."
בטרם הספקתי לשאול היא אמרה:"מנהל המחלקה דוקטור נויפלד ביקש ממני שתגיע בהקדם, כלומר מייד, והוא ימסור לך את הפרטים הנוספים."
את השיחה הזו קיבלתי בחדרי הקטן בבית החולים בו אני מועסק, לאחר שעות רבות של ניתוח מסובך שבצעתי עם הצוות בחולה לב, ובדיוק התכוונתי ללכת לישון לכמה שעות.
הגעתי למחלקה הכירורגית בבית החולים תוך כחצי שעה שנראתה לי ארוכה, ומצאתי את בתי כלנית כבר במיטה במחלקה הכירורגית, כששני רופאים ואחות נמצאים איתה.
ניגשתי אליה, היא הייתה מורדמת ונראתה כאילו עבר עליה מכבש, חבולה. נישקתי אותה על המצח ופלטתי בשקט סתם משפט טיפשי: "כלנית, איזה צרות את עושה?"
כלנית הייתה בתי היחידה והמיוחדת, אימה-אשתי האהובה נפטרה מסרטן השד כשהיא הייתה רק בת 13. שנה לפני כן עוד הספקנו לחגוג לה בת-מצווה. גידלתי אותה לבדי, אפשר לומר לתפארת, כאשר אני חי למענה. כל מחשבה על אשתי מציפה אותי ברגשות, וגם רגשות אשמה שאני, הרופא המהולל, לא הצלחתי להציל את חייה. היא זו שנתנה לכלנית את השם וכמובן את החיים לאחר הריון קשה. השתדלתי להיות בקרבתה של אשתי האהובה כל הזמן, למרות התורנויות והשעות הרבות בבית החולים. היא הייתה אהבת חיי. כלנית, עם התבגרותה דמתה לה יותר ויותר עם השנים, ואהבתי אליה לא ידעה גבולות.
"דוקטור וייזר אני מניח," אמר רופא שלפי התג שעל כיס חלוקו ראיתי שמדובר בדוקטור נויפלד.
"כן אמרתי, אני אבא של כלנית,"
"בוא בבקשה אלי לחדר ונדבר, " אמר ויצא מייד ואני אחריו.
"אגש ישר לעניין," אמר כשהתיישבנו בחדרו.
"החבלות הן שטחיות ואין לה שברים, יש בעיה עם הקרסול אבל ניתוח פשוט ירפא זאת מהר ואין פגיעות נוירולוגיות."
הפסקתי אותו ואמרתי: "תגיד לי מה הבעיה?, אני מבין שעשיתם צילום לפני ההרדמה."
"כן, ולא צילום אחד, ולאחר בדיקות דם וצילומים גילינו פגיעה משמעותית בכליות, בעיקר בכליה הימנית שנפגעה לחלוטין."
הייתי בהלם והבנתי כי הילדה הקטנה שלי בסכנת חיים. במקרים רבים ניתן לחיות עם כליה אחת אבל כאשר שתיהן לא מתפקדות, יש צורך בהשתלה.
"אני כבר פתחתי תיק, והתחלתי בתהליך חיפוש כליה מתאימה להשתלה." אמר תוך שהוא קורא את מחשבותיי.
גל זיעה קרה שטפה את עורפי ומחשבות רבות חלפו במוחי בידיעה שמציאת כליה מתאימה יכולה לקחת שנים אם בכלל.
למרות שהוא ידע את אשר עובר עלי לפי המבט שלי, ולא הצלחתי להסתיר את הלחות בעיניי, דוקטור נויפלד פתח בהרצאה מפורטת על נושא השתלת כליה, כאילו אני לא יודע את התהליך והכרוך בכך.
"היום זה לא מה שהיה כשאנו למדנו בבית הספר לרפואה, הנושא מאוד התפתח, ההשתלה די פשוטה, ההצלחה היא מעל תשעים אחוז ואצל כלנית זה כמעט מאה אחוז כי היא צעירה וחזקה."
"אני מבין שכבר פסלת אותי," אמרתי למרות שידעתי את התשובה.
"כן, זו הייתה האופציה הראשונה, אבל לצערי זה בלתי אפשרי, וחוץ ממך אין לה או לכם משפחה כפי שידוע לי."
"האם יש לך כליה מתאימה להשתלה מיידית," שאלתי.
"אני מצטער, אין לנו, וזו הבעיה המרכזית שלנו."
"מבין התורמים הפוטנציאלים, צריך לבצע בדיקה לצורך התאמה, כפי שאתה יודע זאת בדיקת דם פשוטה להתאמה בסוג הדם ובעיקר במערכת סווג הרקמות, בינתיים נחבר אותה לדיאליזה."
"מה עם השתלה בחו"ל?" שאלתי.
"זו בעיה, בעיקר בגלל לו"ז, אין לנו חודשים למציאת כליה, והאמת, אני לא ממליץ מסיבות רבות וחלקן ידועות לך בוודאי."
"אז מה עושים?" שאלתי והבנתי כי לא אקבל תשובה מספקת.
"אנו נעשה הכול למציאת כליה מתאימה ונתפלל שתגיע בזמן."
היות שאינני דתי, אני מוצא עצמי לא פעם מתפלל לאלוהים בידיעה, שאם התפילה לא תועיל אז בוודאי לא תזיק. במקרה של כלנית אין לי כוונות לחכות למשיח או לתורם שיגיע תוך חודשים ספורים ויקרה "נס."
"הנס" קרה לאחר כחודשיים.
הטלפון שלי צלצל ומעבר לקו היה ד"ר נויפלד די נרגש.
"זה עתה התקבלה הודעה... נמצא תורם מתאים," אמר.
"כן... אני מודה לך על המידע," אמרתי.
"הייתי רוצה שניפגש ונדון לגבי מועד להשתלה, אני משער שתרצה להשתתף," אמר.
"כן, אשתתף, אבל רק כמשקיף, אני סומך עליך ועל הצוות," אמרתי
"היכן תפסתי אותך, אתה נשמע למקוטעין."
" אני נמצא בדלהי בכנס רפואי בינלאומי," אמרתי.
"אני לא מאמין... אתה יודע היכן נמצא התורם?" שאל.
"לא, היכן?" שאלתי.
"לידך בדלהי."
"מצוין, אני בדרכי הביתה, תעביר לי את הפרטים ואוכל להביא את הכליה בצידנית אתי, אגיע תוך יומיים לארץ ואז ניפגש, בינתיים תוכל להתחיל בהכנות," אמרתי.
ההשתלה עברה בהצלחה, צוותו של ד"ר נויפלד עשו עבודה מעולה, עקבתי אחר כל שלב, בדאגה רבה, אבל הכול התנהל בהתאם לפרוטוקול.
"אז איך אתה מרגיש כעת לאחר שבתך זכתה לחיים חדשים," שאל ד"ר נויפלד לאחר שכלנית התאוששה.
"זה כמו לתת חיים פעם שנייה," אמרתי.
כלנית חזרה לחיים החדשים שלה, היא נישאה וילדה בן.
ואני זכיתי לבת ונכד חדשים...

הערה:

הידיעה שהופיעה בעיתון "טיימס" ההודי הייתה בהדגשה בעמוד הראשי:
"מצוד חסר תקדים נערך אחרי רשת של גונבי אברים ובמיוחד כליות מצעירים הודים. כנופיה הנקראת "ציידי כליות" נהגה להסתובב בדלהי ובאזורים כפריים מהעניות בהודו. הקורבנות קיבלו הצעות שלא יכלו לסרב להן. הם עלו על רכב שהסיע אותם למקום מבודד, שם נערכו בדיקות דם. המתאימים נלקחו לחדר אטום שם הורדמו, כאשר התעוררו גילו לתדהמתם שאחת מכליותיהם נגנבה.
העיתון מציין כי במעשים השתתפו שני רופאים אחד הודי והשני ממוצא אירופי לא ידוע, ומספר אחיות. המשטרה המקומית סופגת ביקורת קשה על כך שלא הצליחה לשים ידה על הכנופיה שזהותה ידועה כנראה למשטרה ויש חשד על קשר של שוחד בין המשטרה לבין ציידי הכליות."

סחר באברים נחשב לעבירה פלילית כמעט בכל העולם. באיראן למשל מותר לתורם חי לקבל מתנות כספיות. יש חוסר הגיון בנושא זה, כאשר קיים מסחר באנשים, כמו לדוגמה סחר בנשים מכל המינים והגזעים, אז למה לא באיבר בודד?
זהו מצב בו מוכר האיבר שנמצא במצוקה כלכלית מצליח לחיות גם בלי האיבר שמכר, והמושתל זוכה בהזדמנות זו לחיות למרות מחלתו. הסוגיה אינה פשוטה כל כך. המציאות בשכונות העוני בהודו, בבנגלדש, במצרים ובפיליפינים מראה שבקרב אלה שמכרו למשל את כליותיהם רבים דיווחו על מצוקה גופנית ונפשית קשה והכסף שקיבלו אזל מהר ולא חל שיפור בחייהם.
מעבר לכך, לא לכל מוכרי האיברים ישנה היכולת להחליט באופן חופשי וסוחרי האיברים משתמשים לפעמים בשיטות הלקוחות מהפשע המאורגן.
בארץ ההמתנה לכליה היא בערך כארבע שנים וזמן רב יותר עבור השתלת איברים אחרים. כתוצאה מכך חולים רבים נוסעים לחו"ל, כמו להודו, טורקיה, רוסיה, קזחסטן ואפילו לקולומביה למשל להשתלת כבד.