גולשים בכלוב 

בעולם ההי-טק מדברים הרבה על כלוב הזהב, אך במקומות מסוימים אותו כלוב פיגורטיבי הולך ונעשה הדוק יותר. חברות וארגונים רבים מנסים להגביל את השימוש של עובדי הארגון באינטרנט בעזרת טכנולוגיות סינון תכנים והדבר מעלה כמה בעיות טכנולוגיות ומוסריות. האם שליטה בהרגלי הגלישה היא צנזורה? האם צנזורה היא בהכרח דבר רע? תלוי את מי שואלים...

כאשר מדברים על סינון תכנים, המילה הראשונה שקופצת לראש היא צנזורה. למרות שלמילה זו יש קונוטציה שלילית, צנזורה יכולה להיות גם דבר טוב, אם כי בדרך כלל היא דבר טוב רק עבור הצד המצנזר, ולא לצד המצונזר. צנזורה שזוכה לקונצנזוס היא חסימת אתרי פורנו ואלימות במחשבים ביתיים, כדי להגן על נפשם הרכה של ילדי הבית, ורוב ההורים בעד הרעיון. מצד שני, אם המעביד שלהם חוסם בפניהם אתרים מאותו סוג בדיוק, הם בדרך כלל יתרעמו. דוגמא הפוכה ניתן למצוא בקרב משתמשי המחשב הדתיים - עבורם, צנזורה כזו נתפסת כברכה על ידי כל הצדדים, מכיוון שהיא מגינה עליהם מפני חשיפה לחומר מביך עקב טעות הקלדה או פרסומת חתרנית.

מה שמסבך את העניינים הוא העובדה שסינון תכנים עלול, בארגונים מסוימים, לכלול גם אתרים שאינם בעייתיים-מוסרית, אלא עסקית. אחת מחברות הכלכלה הגדולות בישראל, למשל, חוסמת בפני עובדיה את הגישה לאתרי חיפוש עבודה, ומקומות אחרים חוסמים אתרי חדשות, אתרי הורדות, אתרים למשחקים מקוונים ועוד. במקומות אחרים החסימה היא אפילו יותר גדולה, עד כדי חסימה מוחלטת של האינטרנט מלבד קומץ אתרים נבחרים, ואפילו מקרים קיצוניים יותר של עמדות מחשב שהנן משותקות כמעט לחלוטין מלבד הפעלת כמה תוכנות ושליחת דואר אלקטרוני. אין הכוונה כאן למקרים של חסימת תכנים כתוצאה מהכרח, כמו בצבא או תעשיות ביטחוניות, אגב.

המניעים לחסימת תכנים בארגון הם רבים. צורך אחד הוא מניעת כניסה של איומים לארגון - אתרים מסוימים מכילים קוד זדוני שעלול לחשוף את מחשבו של המבקר להשתלטות עוינת ודליפת מידע. צורך אחר הוא ניהול רוחב-הפס של הארגון, מכיוון ששימוש בלתי מוגבל בתוכנות כגון שיחת-וידאו או תוכנות שיתוף קבצים עשוי להוביל לעלויות גבוהות או להאטה בגלישה עבור שימושים לגיטימיים יותר. גם חסימה של תכנים מיניים או אלימים נעשית לפעמים לא מסיבות שמרניות-גרידא אלא כדי לספק הגנה מסוימת לחברה מפני תביעות הטרדה-מינית.

עלייתן לכותרות של הרשתות החברתיות כגון LinkedIn ו - FaceBook מעלה סוגיה מעניינת, המטרידה מנמרי"ם רבים. מצד אחד, רשת חברתית היא דבר בידורי מטבעו, וזהו "בזבוז זמן" של העובד כאשר זה נעשה במהלך יום העבודה. בעיה נוספת היא חשיפה פוטנציאלית של מידע רגיש, מכיוון שהחברים ברשת מוסרים לעיתים קרובות פרטים על עצמם ועל מקום עבודתם.

מצד שני, מדובר גם בקונספט שעשוי לפעול לטובת העסק - אנשי מכירות יכולים להוסיף את לקוחותיהם לרשת שלהם כאמצעי לשמירה על קשר עם הלקוחות, וגם כאמצעי לשמירה על קשר עם אדם גם אם יעבור לעבוד בחברה אחרת. רשת כזו גם יכולה לשמש כאמצעי להעברת מידע חשוב לקבוצה גדולה וממוקדת של אנשים, כגון חיפוש עובדים. מעסיק ישראלי שחיפש מנהל לתפקיד בכיר בארגונו סיפר לי לא מזמן כיצד מודעה שהציב באתר LinkedIn הניבה במהירות גדולה מספר מכובד של קורות חיים, כולן של אנשים איכותיים מאוד. הבוסים של אותם אנשים ששלחו את קורות חייהם בוודאי לא יהיו מרוצים מהמצב, אבל בשורה התחתונה, חסימת האתרים לא תמנע מעובדיהם לחפש עבודה או לפעול ברשתות הללו, מכיוון שלכל אחד יש עוד 14-15 שעות ביום שבהן הוא מחוץ לעבודה.

יתר על כן, הנוכחות באתרי רשתות חברתיות היא כלשעצמה מטרה עסקית ממדרגה ראשונה, מכיוון שהאתרים הללו מאונדקסים במנועי החיפוש, ומופיעים במקומות גבוהים בתוצאות. עידוד עובדי החברה להצטרף לרשתות ולהציג לראווה את יכולותיהם והישגיהם עשוי לשמש כחיזוק משמעותי למאמצי הפרסום של החברה באינטרנט ובעולם ה-Web 2.0, וזהו בהחלט יתרון תחרותי שאי אפשר להתעלם ממנו.