סוד ספירת העומר 

ספירת העומר

מעובד משיחות של הרב יובל הכהן אשרוב

תלמידי רבי עקיבא

כתוב "וספרתם לכם ממחרת השבת".

יש הרבה משמעויות בספירה הזאת. זה ימים שהם ימי דין, אבלות, קטנות.

האבל הוא על תלמידי רבי עקיבא שבימים האלה בין פסח לל"ג בעומר נפטרו עשרים וארבעה אלף מהם. מדובר על שבע מאות הלוויות ביום. מדובר בתנאים, זה עוצמה רוחנית אדירה שאבדה לעם ישראל ואנו בוכים את הבכייה.

כתוב שמתו כי לא נהגו כבוד זה בזה. מוסבר שכל עניין המגיפה קשור לתיקונים עליונים מאוד. כי רבי עקיבא היה גלגול של נשיא שבט שמעון, זימרי בן סלוא, שחטא עם כזבי בת צור, האשה המדיינית. ויחד עם זימרי בן סלוא חטאו עשרים וארבע אלף אנשים משבט שמעון והגלגול שלהם זה רבי עקיבא ועשרים וארבעה אלף תלמידים שלו. יש פירוש שאומר שהם היו בדרגה כזאת גבוהה, התלמידים האלה, שכל אחד ידע את הגלגולים הקודמים של החברותא שלו, ידע בדיוק מה הוא עשה באותו זמן במדבר, ובגלל זה לא יכלו לנהוג כבוד זה בזה, ובגלל חוסר הכבוד הזה מתו.

עקב כך בימים אלה נוהגים בדיני אבלות, לא מסתפרים, לא קונים בגדים חדשים, לא מברכים 'שהחיינו' יש הרבה דינים. מצד שני זה זמן של בניין. זה ימים של טהרה ובניית הקומה הרוחנית של האדם. השיא של הבניין הוא השגת החירות, שאדם מגיע לחופש מוחלט מכל המיצרים. יש את המיצרים הגדולים שזה יציאת מצרים, ויש את המיצרים הקטנים, בדרך לחירות האמיתית ובשביל זה צריך לעבור ארבעים ותשעה שערים.

מעבדות לחירות

אדם צריך לעבור ארבעים ותשעה מהלכים בנפש הקשורים לשבע ספירות תחתונות ובכל אחת יש את כל השבע וביחד זה ארבעים ותשע, שזה כל כוחות הנפש של האדם ברובד של תיקון המידות, שאדם הולך ומתגבר וקונה לעצמו מידות חדשות והשיא - חירות מוחלטת, להיות בן חורין. החירות האמיתית זה שער החמישים. לכן ביובל, שהוא אחת לחמישים שנה, שאז כל העבדים יוצאים לחירות.

היציאה ממצרים זה השלב הראשון בדרך לחירות אמיתית, אבל אם טועים אח"כ בדרך אפשר לחזור חזרה למצרים או להכנס למצרים אחר. אלא העניין ביציאת מצרים הוא ההליכה לקראת הר סיני שם מקבלים את התורה. כלומר המהלך הזה מיציאת מצרים עד מתן תורה זה מהלך בנפש שכל אדם חייב לעבור אותו, כל אחד לפי הדרגה שלו, כמה שהוא משיג את הדברים ומבין אותם. כל אחד מקבל את התורה בסופו של דבר, כפי הדרגה שהגיע אליה. לפני הר סיני עומדים אנשים פשוטים ועומד משה רבנו, כולם צריכים לעבור מעמד הר סיני, וזה תהליך.

מצד אחד יש יציאת מצרים, מצד שני מתן תורה וביניהם ארבעים ותשע מדרגות שחייבים לעבור על מנת להגיע למעמד הנפלא הזה של חירות, חירות ממלאך המוות, חירות מכל המיצרים המגבילים על הנפש.

כשמשה רבנו הוריד את לוחות הברית הוריד יחד איתם – חירות. אפשרות לכל יהודי בעם ישראל להגיע לחירות. והעניין של הארבעים ותשע מדרגות זה להשתחרר מההגבלות, כל יום מהגבלה אחרת, ממידה אחרת, שכובלת את הנפש של האדם. כאשר אדם מצליח להתבונן ולשלוט באותה מידה נקרא שהוא כבר השתחרר ממנה, הוא כבר האדון של אותה מידה אבל כל עוד שזה שולט בו הוא בבית סוהר וזה המצרים שלו. יש כאלה שהם במצרים של הגבורה ויש כאלה שהם במצרים של החסד, מצרים של רחמים וכל אחד צריך לדעת את העבודה. זה נקרא 'ספירת העומר'.

וכתוב שהוא העיקר והסיבה שנגאלו ויצאו ממצרים, כדי שיקבלו את התורה בסיני ויקיימוה כמו שאמר ה' יתברך למשה: 'וזה לך האות כי אנכי שלחתיך בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוקים על ההר הזה'. בשביל זה נגאלים. הרי בשביל מה צריך גאולה? לכל אחד יש את הבעיות שלו, את המצרים שלו, הוא רוצה להשתחרר מזה אבל בשביל מה? יש רק סיבה אחת לגאולה. לא לצאת מבעיות כאלה ולהיכנס לבעיות אחרות, אלא הסיבה ליציאה ממצרים זה קבלת התורה. אם לא, זה לא זה. יש כאלה משנים סגנון בחיים, מקום בחיים, משנים בן זוג, כל מיני דברים, חושבים שיצאו ממצרים. אין גאולה אמיתית אם אין בסופה דביקות בחירות אמיתית. חירות אמיתית זה תורה. למרות שהמח עוד לא תופס את זה ולוקח הרבה זמן לתפוס שתורה זה חירות. בלי תורה אין חירות בכלל. לכן אומר הקב"ה למשה: 'זה לך האות שאני הוצאתי אתכם'. הרי אפשר לצאת מכל מיני סיבות אבל האות שאני הוצאתי אתכם, שתבואו לעבוד את האלוקים על ההר כדי לקבל תורה. זה אות שהגאולה היא מאת ה'. כל גאולה אחרת, או מה שנראה לך גאולה זה לא מאתו יתברך. גאולה אמיתית שמעלה את האדם זה 'תעבדון את האלוקים על ההר הזה'.

לכן מיום שני של הפסח, עד יום נתינת התורה, האדם סופר מתי יגיע אותו יום של נתינת התורה כדי להראות בנפשנו את החפץ הגדול, כמה אנחנו משתוקקים כבר להגיע למעלה הגדולה הזאת, כמו עבד שמחכה מתי יגיע הרגע שבו יצא לחרות.

טהרה

עוד טעם יש לספירה וזה משום טהרה, כל הימים האלה הם ימי טהרה. השוו בזוהר הקדוש את השבעה שבועות האלה לשבעה ימים נקיים של אשה שמטהרת מהנידה. נקרא ימי ליבון, וכנגד זה - בנפש- מצרים נחשב לטומאה, לדם.

יציאת מצרים זה הפסקת הדם ואז מתחילים לספור שבעה שלבים, שבעה ימים, רק שבספירת העומר זה שבע פעמים שבע וכתוב בזוהר הקדוש: כל אדם שלא סופר את המניין הזה, שאלו הם שבע שבתות תמימות, לא נקרא טהור.

אמרו המקובלים, אם אדם רוצה לדעת איך תראה כל השנה שלו, יסתכל מה קורה איתו בספירת העומר. כמו שהוא מתנהג בימים האלה אז זה השורש לשנה כולה כי פה זה עניין של בניין והבניין הזה צריך להיות טהור, כמו שאשה שבודקת את עצמה בימי הליבון ופתאום הופיע דם אז צריכה להתחיל מההתחלה. זה לא שהיא מחסירה איזה יום וממשיכה, אלא הטומאה שנכנסת מקלקלת את כל מה שהיה עד עכשיו, בסוד מה שנאמר על כעס. שאדם יכול לעבוד על עצמו שנים ובכעס אחד מסתלקת הנשמה הקדושה.

עבודה של בניין היא לא עבודה קלה, בעבודה של טהרה כל הזמן צריך להשגיח. כי במכה אחת הורסים עבודה של עשר שנים אבל לבנות קשה. לבנות צריך בדיקה יומיומית בייחוד הארבעים ותשע יום האלה, זה ימים כמו שתינוק נולד והוא לא יכול להשגיח על עצמו, כך צריך אדם לפקח על עצמו, התבוננות. העבודה היא טהרת המידות ולכן השוו את זה לאשה שמיטהרת. בשבועות זה שהכלה נכנסת לחופה, היא טהורה, ביום החמישים שזה בעצם הסוף של השבעה ימים שלה, אז אנחנו נכנסים לחופה, זה כל המהות של שבועות, ואז מתחיל שפע חדש בעולם.

בימים האלה אדם צריך לפקח על עצמו, על המחשבות שלו, על ההתנהגות שלו, על הדיבורים, שיהיה הכל נקי, לא לשון הרע או רכילות אלא מידות טובות. יש הזדמנות אחרי יציאת מצרים לשנות את המהלך הכללי ולבנות בנין חדש, קומה חדשה, לכן זה ימים של קטנות כי רק נולדנו והכל עדין, רגיש, יש הרבה שינויים בימים האלה. אבל מצד שני כל יום מוסיפים, כל יום הבניין הולך וגדל עד שמגיעים לשער החמישים, לשיא.

זה עניין של שבעה ימים נקיים, ואם אדם נכשל, לא להתייאש, עושה "תשובה" וממשיך הלאה. הרבה ניסיונות באים, הולכים לקראת בניין חדש וזה לא סתם מילים. הגוף של האדם נשאר אותו גוף אבל בנפש, כל הימים הקדושים האלה זו הזדמנות לשנות את הראש ולהגיע לעבודה חדשה. זה דבר לא קל אבל אפשרי.

כאשר בונים כלי, זה שבעה שלבים, שבע דרגות. כמו התינוק שעובר ברית מילה ביום השמיני, אחרי שעברו עליו שבעה ימים. שבעה ימים בשבוע לבנות כלי שלם, 'ויכל אלוקים...' ויכל - אותיות כלי, כלומר המלכות נבנתה ומכילה את כל האור.

אז יש בניין כלים וכל יום מקבלים הארה לכלים חדשים, אורות חדשים בכלים חדשים, מזה נבנית הקומה של האדם. זה לוקח שבע שבתות של ספירה, יום אחרי יום.

דעת

מכיון שבספירת העומר בונים את הכלים הרוחניים, שבעה שבועות של בניין, אז הייתה הארה גדולה מאוד שהאירה את כל הקומה בפסח, ליל הסדר. בשביל להוציא את הכלים מתוך הטומאה של מצרים הייתה הארה גדולה של ליל הסדר. ההארה הזאת מסוגלת להוציא אותנו החוצה, לתת לנו מדרגה גבוהה מאוד של גדלות עצומה ואחרי יציאת מצרים כתוב שביום השני כבר מסתלקים כל האורות האלה, כל האורות של ליל הסדר מסתלקים אחרי היציאה ואז עובדים על זה ארבעים ותשעה ימים, להשיג את אותה דרגה שקיבלנו בליל הסדר, עכשיו בקביעות. ככה זה בעולמות; כל דבר שמגיע בלי יגיעה הוא לא אמיתי, לא יכול להישאר בכלים אלא הוא מסתלק ובכדי שהדבר יישאר אצלנו בקביעות לכל השנה, צריך שאנחנו נעבוד על זה יום אחרי יום, וביום החמישים, שבועות, משיגים את האורות הגדולים שוב פעם אבל בקביעות. זה נקרא מתן תורה, שכל אחד ואחד מישראל יהיה לו תורה. אין קבלת אור בלי הכנת כלים.

הכנת כלים זה עניין של ספירת העומר. לאדם יכול שיהיו מוחין גדולים בראש אבל הוא לא מוריד אותם לתוך הגוף. 'ספירת דעת' זו החוליה המקשרת בין האורות של הראש - חכמה ובינה, לבין חג"ת נה"י (חסד,גבורה,תפארת,נצח,הוד,יסוד) שזה המידות. האפשרות שלנו לקשר רוחני שמעלה את כל המציאות שלנו למדרגה רוחנית זה דעת. חכמה ובינה זה המוחין, ההשכלה, הידיעות, הדעת זה מה שמחבר את זה לגוף ונותן לכל הקומה את האפשרות לקבל את האור הזה.

כל אחד נולד עם הטבע שלו, אחד נוטה יותר לחסד, אחד יותר לגבורות, אחד לשפלות וענווה. כל אחד יש לו את המידות הטבעיות שלו, אבל לכל אדם יש אפשרות ולא רק אפשרות אלא חובה, לפתח את הדעת ולשעבד את המידות לדעת דקדושה.

אדם למשל יודע בשכל שלא טוב לכעוס, אסור לכעוס, אסור להגיד לשון הרע, לא טוב לגזול אבל מה ימנע מהיד שלו לקחת ברגע שיש לו פיתוי, מה ימנע אותו מלהתרגז ולכעוס, ללבות את האש? הדעת. הדעת זה המוחין שיורדים ומשתיקים את הלב.

בן חורין אמיתי זה אחד שהדעת שלו היא של קדושה והוא שולט באיברים. זה לא שהאיברים שולטים בו, הלב רוצה את זה והכבד רוצה את זה והוא משעבד את המוח שלו לאברים.  אדם צריך ללמוד איך לשלוט ברגשות, במידות, שכל דבר יהיה במקומו. כי אם מידה מסוימת הולכת למקום לא נכון היא מזיקה. חסד הוא דבר טוב מאוד, אבל אם לא יודעים לעשות את ההבחנה איפה כן לתת ואיפה אסור לתת זה גם יכול להרוג. לא תיתן לצמח מים, הוא ימות, חייב מים, חסד, אם תיתן לו הרבה גם ימות. מה המידה הנכונה? זה הדעת דקדושה.

לחסד יש גבול, הגבורה היא עם חסד, האש עם מים והמים עם אש. אדם באופן טבעי, עם שכל אנושי רגיל לא יכול להגיע לזה, לא יכול לדעת את הקו האמצעי. העניין של עבודת המידות זה לחבר את הדעת עם המידות, עם האברים. משה רבנו נקרא דעת ופרעה נקרא דעת, זה מצד הקדושה וזה מצד הטומאה. שני כוחות שנלחמים באדם, פרעה זה מצד ההפקרות; כל מידה היא טובה, הכל טוב והכל נכון, תעשה מה שבא לך, איך שבא לך, פרוע. משה - דעת דקדושה, לכל דבר יש את המקום שלו, את הזמן שלו, את המידה שלו, זה תורה.

התיקון שבספירת העומר זה לחבר את הדעת של קדושה. בכל יום ויום יורדים ומושפעים חסדים וגבורות מהדעת אל המידות התחתונות, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות. כאשר אדם מסיים ספירת העומר הוא אדם מתוקן, שלם, שהמידות שלו בשליטה. יודע בדיוק מה קו אמצעי ומה זה דעת דקדושה.

אין ציווי בתורה על מידות, התורה לא מצווה 'לא תכעס', למה? כי המצווה מושכת אור, והמידה מכינה כלי. אם תמשוך אור תקיים מצווה אבל המידות מקולקלות אין לזה איפה להיות אז מה עשית? שום דבר. ההפך, עשית נזק. לכן אמרו חז"ל ש'דרך ארץ קדמה לתורה'. תורה זה אור. דרך ארץ זה תיקון המידות. ההתנהגות שלך, איך אתה מדבר עם האשה, איך אתה מתנהג עם הילדים, איך אתה בחברה, מה המחשבות שיש לך על יהודי אחר, זה נקרא תיקון הקומה, אם יש את זה אז כל מילה של תורה שאומרים זה אור עצום.

ספירת העומר זה הזמן של התבוננות במידות אחת אחרי השנייה, זה העיקר של היהודי. אם אין מידות אין כלום כי אין כלי. כמו שאדם הולך לנהר עם דלי מנוקב חורים, מה יוכל להביא הביתה? אוויר, לא מים.

תורה זה אור, תורה צריכה להיכנס בלב טהור, אם אין את הלב הזה היא לא תכנס, כמה שהמידות יותר מתוקנות היא נכנסת יותר.

קופצים למים

שבוע אחרי יציאת מצרים, עייפים, רצוצים, הולכים במדבר, עומדים לפני הים, פרעה עומד מאחור. מה עושים? התחיל וויכוח. ארבע כיתות היו על הים, כל אחת הציעה הצעות. מה אומר ה' למשה רבנו? 'דבר אל בני ישראל ויסעו'. הניסיון הזה מכיל בתוכו את הניסיונות שהאדם עובר בחיים, יש לימוד שלם איך אדם פותר התמודדויות של עולם הזה. ה' אמר למשה תגיד להם שיכנסו למים, רואים את הים, יודעים שאם נכנסים טובעים אבל צריך להיכנס לים. יש רגעים שאדם מרגיש שהוא הולך למות. פרעה מאחור, הים מלפנים, כל זה רמזים של "תשובה". פרעה זה מה שעזבנו בעבר שלנו, לפני שחזרנו בתשובה. לחזור בתשובה זה כל יום, פרעה שלא עוזב, לא נותן לנו לצאת בקלות.

הים זה סמל לכיסויים, להסתרות, כל החיים נסתרים בתוך המים. העולם הזה נמשל לים והעולם הבא נמשל ליבשה. יבשה זה אומר שהחיים גלויים, אין הסתרה. מצד אחד יצר הרע רודף מצד שני העולם הזה. ככה עומד האדם שהוא ב"תשובה", כשהוא רוצה ללכת למתן תורה הוא צריך לעבור את הים הזה. כלומר, חייב לעבור את הניסיונות של העולם הזה. אז אומרים למשה איך נעבור? אומר: תלכו! נחשון בן עמינדב שמע 'תלכו' לא מחכה רגע אחד, נכנס למים עם כל הבגדים ועם כל המשא. משה אמר ללכת, לא חושבים פעמיים, הולכים. כשהמים הגיעו לו עד האף – נחצה הים. זה הניסיון, לחתוך את הים. הוא לא הפסיק ללכ אפילו שנראה שאין תקווה, ואז הגיעה הסייעתא דשמיא (עזרה משמיים).

יש עניין של ביטול היש של היהודי, להתבטל לדעת חכמים, חכמי התורה כמובן. ביטול הדעת. אמרו לי לעשות משהו אבל אני חושב משהו אחר, אז האדם הגאוותן אם הוא לא מבין לא עושה. אבל הסוד הוא שמי שמתבטל לדעת דקדושה, כלומר משתמש עם החסד שבו כמו שהדעת אומרת, כמו שהתורה אומרת ועם הגבורה שבו כמו שהדעת אומרת וכן הלאה אז זה אחד שזוכה שהכל נפתח, אם הביטול שלו גמור. כמו שהולכים לרופא והוא נותן הבחנה ונותן לך תרופות אתה לא מבין תמיד מה בדיוק האבחנה אבל אתה לוקח, למה? כי השפלת את דעתך מתחת לדעתו. זה לא השפלה של עלבון אלא השפלה מצד זה שאתה יודע שבשביל לעשות מה שהוא אומר ולהפיק מזה תועלת אני צריך להאמין בו. אם אני לוקח את מה שהוא אומר לי ולא מאמין בו זה לא יעזור.

כאשר הים נחצה כתוב ש'המים להם חומה מימינם ומשמאלם', הלכו והמים חומה, אז אומרים בשביל מה צריך שהקב"ה יעשה נס כזה?  יכול היה לייבש אותו לכמה שעות ושילכו. אלא שהכל רמזים.  זה לא סתם שהקב"ה עושה נס בתוך נס, הוא לא מוסיף על הנס סתם אלא להגיד לך שאם אתה עושה מצוות השם בלי שאלות, אותם מים שחשבת שאתה תטבע בהם, נהפכים לך למגן, עוזרים לך ללכת ביבשה, מגינים עליך מימין ומשמאל.

הסוד של עם ישראל זה: "נעשה ונשמע". לעשות משהו בלי להבין אותו בשכל. בעולם המודרני, כביכול, לעשות משהו בלי להבין אותו על בוריו זה שייך לפעם, היום ההיגיון צריך לשלוט. צריכים להבין כל דבר, מתרצים בשכל כל דבר למרות ששום דבר לא מתורץ באמת.. המעלה של היהודי שיכול לעקוף את השכל. יכול להגיד נעשה ונשמע ואז כל השערים נפתחים.

התנאי הבסיסי לתיקון המידות זה לשמוע לדעת דקדושה כי אם אדם רוצה לעבוד על המידות בלי דעת דקדושה זה כמו כל האלה ש"עובדים" על עצמם. מנסה לעבוד על עצמו אבל אין לו דעת דקדושה אז הוא מנסה לפי הדעת שלו, עובד על הכעס ואז הוא כועס וכועס למה כעסתי וכו', ומסתבך ונהיה אגו רוחני גדול שאחרי זה צריך שנים של עבודה כדי לתקן ולרפא מה שהוא עשה באמצעות הדעת שלו. שינוי אמיתי לא יכול להיות בלי הארה מלמעלה.

עבודה בספירות

יש שבע ספירות תחתונות שהן כנגד המידות. החסד, מידתו של אברהם אבינו, הוא כנגד מידת האהבה-ימין. הגבורה זה מידתו של יצחק- יראה, שמאל. התפארת זה רחמים, מידתו של יעקב. נצח זה מידת הביטחון, כנגד משה רבינו. ההוד, כנגד אהרן, זה תמימות, שעליו נאמר 'וידם אהרן' גם אחרי ששני בניו הקדושים מתו. היסוד, יוסף הצדיק, זה אמת, והמלכות זה הכנעה ושפלות בקדושה, כנגד דוד.

חסד - עניין של השפעה, נתינה. אם החסד לא במקום הנכון או במידה הנכונה זה גורם לנזק. המידה של חסד נקראת גבורה שבחסד, מידת הדין שבחסד. כמו שאבא אוהב את הבן שלו הוא מעניק לו את הכל אבל לפעמים בגלל שהוא חושש לבריאות שלו הוא מונע ממנו כל מיני דברים ואז זה גבורה שבחסד. הקליפה של ימין, של החסד, נקרא ניאוף, ישמעאל. כלומר, ניאוף זה גם חסד אבל לא במקום הנכון. בעולם המודרני לא מבינים את העניינים האלה שבחסד צריך גבול, אז נותנים איפה שבא להם, איפה שנוח להם וזה נהפך לקליפה כי מתפשט מעבר לגבול שלו לכן צריך לדעת עד לאיפה לתת, להציב את הגבול. איך תדע איפה לתת ואיפה לא לתת? זה דעת.

יש הרבה שלא יודעים לתת מחמאות לבן הזוג שלהם וממש הורסים את הבית שלהם. למה לא להגיד תודה? זו החכמה עצמה, אבל הסייג זה אל תדבר יותר מדי. החרות זה להיות מסוגל לעשות מה שנכון, להגיד לא כשצריך, ולהגיד כן כשצריך. זה הקו ימין-חסד.

גבורה – ההפך מהחסד. גבורה זה עצירה, דין, התגברות, מידתו של יצחק (אותיות קץ חי), קץ לחיים, גבול לשפע. חסד של גבורה זה לעשות פעולה של גבורה אבל בגלל אהבה. הגבורה של חסד זה לתת, אבל עם גבול. כמו שאני נותן לילד ממתקים אבל לא עד אין סוף. לעצור באיזה שהוא שלב. הפעולה של חסד של גבורה זה להעניש את הילד אבל מתוך אהבה, זה ההבדל הגדול, לכן צריך את שתי המידות.

התפארת - נקרא גם רחמים וגם אמת. רחמים זה שילוב של חסד וגבורה. זה נקרא שילוב של גוונים. לתפארת יש הרבה גוונים שמשתלבים ביחד, יעקב וישראל זה תמיד חיבור של שני הפכים. יעקב הוא הבכיר שבאבות כי הוא מחבר את החסד והגבורה בתוכו. רחמים זה כשגבורה והשפעה מתחברים. ברחמים יש צמיחה. .

הנצח – זה עניין של ביטחון. העיקר הוא לבטוח בכח החסד שנתן ה', בהשפעה שלו שהיא לא תיגמר אף פעם. לבטוח בה' בלי גבול. לדעת שצריך לעשות משהו וה' יעזור. זה ניצחון לכן זה ספירת נצח. ניצחון על מצרים, בא אל פרעה. משה רבנו זכה להיות מרכבה לספירת נצח בזכות הביטחון העצום שלו. מבחינת הספירות הכלליות הוא דעת. כולם פחדו ממשה רבנו, אפילו מלאכים לא יכלו להתקרב אליו. זו מידתו של משה רבנו, ביטחון עצום בה' שיהיה בסדר. כלומר, שאני עושה את רצונו והוא יעזור. זה ביטחון אמיתי. כתוב שמי שיש לו מידת הביטחון בשלמות, זה האדם הכי מאושר, יודע שהוא ביד ה'. ספירת נצח נותנת לאדם כוח להתגבר על כל הכוחות שמונעים את הקדושה. נקרא עזות דקדושה. ללכת, לפרוץ, למרות שנראה שאין שום אפשרות.

ההוד - זה קו שמאל. יש בה כמה עניינים. אחד מלשון הודיה, להודות לה' על כל השפע שהוא משפיע ונותן. מידת ההודיה צריכה גם שפילות, זו הספירה האחרונה בחמש הספירות של החסדים לכן בשביל להודות למישהו צריך קצת להוריד גאווה כי אדם גאוותן לא יכול להודות למישהו שעשה לו טובה.

כמו כן הוד זה אותיות דוה, שזה מישהי הדואגת מיצרת ומצטערת. ועיקר היסורים והדינים באים מספירה זו. לכן רבי שמעון נפטר דווקא בל"ג בעומר שזה היום של הוד שבהוד, כדי למתק את היום הזה, כדי שלא ישפעו מדי יסורים לעולם.

התיקון של היסורים הוא לקבל אותם באהבה. לדעת שהם משמיים, יש להם סיבה ויש להם תכלית ולהתבטל אל הקב"ה שנתן אותם. כי כתוב שכל המבעט ביסורין – כופלין אותם עליו.

כמו ילד שנותנים לו עונש אבל הוא לא מבין את העניין והוא ממשיך למרוד אז אין ברירה חייבים לתת לו עונש יותר כבד, עד שהוא יבין. תבין למה זה בא לך, תקבל בשמחה, תתקן, זה יעבור. וזה סוד אהרן הכהן שקיבל באהבה את מות שני בניו.

יסוד – כשמו כן הוא. עליו עומד כל הבניין. תפגום בו כל הבניין יכול ליפול. וזה עניין של שמירת הברית ושמירת הלשון. ויוסף שעמד בניסון שמירת הברית נקרא צדיק.

המלכות - זה הכלי, הכנעה וקבלת עול מלכות שמיים והמלכתה על כל ישראל. זה דוד המלך.

יהי רצון שנצליח לעשות את העבודה הנדרשת של תיקון כל המידות הללו בכל שבע הספירות ונגיע לחירות האמיתית בחג השבועות.