הצופה הניצפה וההצגה - מודעות ואיכות חיים בלי לשנות דבר 

הצופה הניצפה וההצגה – מודעות ואיכות חיים בלי לשנות דבר

אני נלחם על הפרויקט הבא שלי בתחום מחשוב ותהליכים ארגוניים– עבודה שאני עושה במקביל לעבודתי כמטפל. את העבודה הזאת אני מאד רוצה לקבל. הגשתי הצעת מחיר, היו שיחות הבהרה ואחרי כשבועיים, הייתה פגישה וההצעה נדחתה. יצאתי מהפגישה בתחושה שהדלת נסגרה. 

למי מביננו ששט במפרשיות, יודע שהדרך לתפוש את הרוח היא עניין עדין מאד, אחרי שכיוונתה את החרטום לכיוון הרצוי ומתחתה את המפרשים בצורה גסה אתה צריך במשיכה מדויקת ברמה של מילימטרים למצוא את הנקודה שתעשה את השינוי: חרטום הסירה יתרומם והסירה תאיץ ואתה תהיה בהתעלות רוח ובחיבור מדהים עם הים והעולם. להגיע לנקודה הזאת צריך משיכה קלה בלבד. לדייק ובום זה קורה. ההצעה המדוברת היא המשיכה הקלה שתעיף את הפעילות קדימה לטובת כל הצדדים. ולכן זה כל כך מתסכל שהתשובה הייתה שלילית. נפרדנו כשהיה ברור שזהו.

ישבתי עם עצמי להבין איפה יכולתי לפעול טוב יותר, עובר על הצד המקצועי, תמחירי, אישי, אגו, רגשות, חולשות. לקח כמה שעות, נזכרתי במערכת יחסים בתחום הזוגי ובעקשנות של בת זוגתי לפתוח את הדלת שוב ושוב. פתאום הדלת הזאת שנסגרה לא נרתה סגורה לחלוטין. התיישבתי וכתבתי תגובה עם בקשה לפתיחה מחדש של הדיון בהצעה. שוב תשובה שלילית. הסירוב היה מנומק והנימוק הזה חשף מידע שפתח דרכים חדשות לפתוח את הדלת. עולם שלם של אפשריות התגלה. חלקו הקטן מתוכן המכתב ורובו בזווית הסתכלות אחרת: למי לפנות, במי להיעזר, מי מכשיל, במי לטפל. פתאום כל התהליך נפרש כמו לוח שחמט ואני יושב ורואה את הכלים שמונחים עליו. בתהליך הכנת ההצעה היו גופים שהצטרפו ולא ראיתי בהם תועלת ואף מכשלה. פתאום הם נמצאים במקום הנכון ומקבלים משמעות אסטרטגית חדשה.

יש בהירות וריגוש מעמדת הצופה.

בלוח השחמט שפרוש לפני, הכלים קשורים לפרויקט. אני בודק מה האפשרויות שעומדות בפני, מנסה לראות כמה צעדים קדימה ולפתע אור חדש מאיר את הלוח: במהלכים הטקטיים אני חווה רובד עמוק יותר, בו אני פוגש את עצמי גלום בתוך התפאורה החדשה של הלוח. הפחדים שלי, ריפיון הידיים, יש כוח-אין כוח, הדיאלוג שיש לי עם סמכות, אופן גיוס הכוחות. אני חווה את העוצמה שאני מצליח לגייס כשהגב לקיר וגם את השאלה "למה?". למה צריך להרגיש את הקיר כדי לגייס כוחות שנמצאים כל הזמן בתוכי?

יש דואליות בין המיקוד בתפאורה – שהיא השגת הפרויקט לבין המיקוד בעצמי, שקשור לדרך הרוחנית ולשאיפה לשפר את האיכות בחיים ולחוות אושר. אני נלחם להשיג את הפרויקט ובעצם נלחם על הדרך האישית שלי, על ההתמודדות עם טראומות, דימוי עצמי ומה לא. ואי שם גם אני שומע קול שעדיין חלש שאין בכלל מלחמה ומאבק והכול כל כך מדויק ופשוט.

הרוח והחומר מתחברים לאחד.

הערוץ הפשוט והחד מימדי של הצעה, פגישה, סירוב, סיום הפך למשהו רב מימדי בו אני פוגש את עצמי ואת מסעי האישי. את הצורך להילחם ואת התחושה הראשונית שכל מה שצריך זה לשחרר. התסריט מרתק והמושב שקבלתי הפעם משופר. אני צופה בהצגה שבה אני השחקן הראשי ובו זמנית (או מידי פעם) עובר לעמדת הצופה וצופה על עצמי כצופה בהצגה.  

אני בטוח שריקוד הכיסאות מבלבל וקשה להבינה, אולי בגלל ערוב הזמנים והתפקידים. איך אסביר לכם שאפשר לסבול ולהיות מאושר בו זמנית – אין מילה בשפה המדוברת למצב הזה. חוויה שצריכה להתלבש עליכם ולהפוך למהות וחלק מכם.

עבדתי הרבה כדי להשיג את הכסא המשופר בהצגה והעבודה עוד רבה.