שיעור בכנות 

שיעור בכנות

לאחרונה הזדמן לי לחקור את ערך הכנות וכיצד הוא משפיע על מערכות יחסים ואפילו מפרק אותן לגורמים בשם ה"כנות". שלא תבינו אותי לא לנכון, גם אני בעד כנות וערך זה הוא ערך מוביל בחיי, יחד עם זאת אני מוצאת שלעיתים אנו חוטאים בכך שאנו לא יודעים כיצד להשתמש בו באופן שישרת אותנו ובאמת ישיג את המטרה הרצויה, להיות כנים.

במסגרת ה"מחקר" מצאתי שלעיתים להיות אדם כן פירושו להיות גס רוח, "לומר כל מה שאני חושב כי אני אדם כן"  בדרך הזו הגענו לא פעם אחת מכנות לחוצפה כי הרי, לא תמיד יש מקום לומר את כל מה שאני חושבת, לא תמיד זה ראוי, מכבד ונכון.

מנגד קיימת צביעות, שהיא בעיני האפשרות הפחות טובה, אני מניחה שגם אתם הקוראים לא אוהבים צביעות ואף סולדים ממנה. מה זה אומר להיות צבוע? לא להגיד את האמת בכל פעם אני חושבת אותה? לא, לא זו הכוונה בצביעות.

על פי וקיפדיה : צביעות היא צורת התנהגות הנחשבת מגונה, המתיימרת להציג כלפי חוץ תכונות אופי או התנהגות מוסרית נעלות יותר, כאשר בפועל אין הדבר תואם את המציאות.  משמעותו של הביטוי הוא צביעה של המציאות והפיכתה לטובה יותר למראה עיניים. לפיכך, צביעות היא סוג של שקר. מונחים נוספים המתארים התנהגות צבועה הם התחסדות ודו-פרצופיות. מקור המילה צביעות הוא בלשון חז"ל. 

כלומר הצביעות מתקיימת כאשר אנו משקרים, מציגים משהו אחד אך מתכוונים לאחר, בפועל אם אנחנו כנים ואנחנו גם שומרים חלק מן המחשבות לעצמנו ומתנהגים בהתאם להן אז אנחנו לא צבועים אלא, אנחנו פשוט לא משתפים בכל מחשבה שעוברת בראשנו. הכנות היא בראש ובראשונה בינינו לבין עצמנו, היא לא מיועדת לאחר אלא לנו, פנימה בכדי שאנחנו נהיה כנים עם עצמנו תחושתנו ורגשותינו.

נשמע מסובך? ממש לא. חשבו על אנשים הלוקים ב"חוסר טאקט" , גם הם אגב מכנים עצמם "כנים" וטוענים שזה פשוט מה שהם חושבים, השאלה היא: למה להגיד את זה? מהו הערך במה שאני עומד לומר?

הרי לא ממש חייבים לומר לאדם שהשמין שיפסיק לאכול, למי שמארח אותי שמשעמם לי, למכר שלא ראיתי מזמן שהוא נראה זוועה, לבת הזוג של החבר שלי שהיא נשמעת טיפשה. לא?

אז מתי בעצם נהיה כנים? נבחר עיתוי מתאים ואמצעי תקשורת שיעשה את העבודה. ככל שאנשים בעידן זה מתכתבים יותר הם מדברים פחות ותופעה זו כשלעצמה מחסלת קשרים בין אישיים.

אני מציעה, אם יש לך מה לומר למשהו, שבו לדבר. חשוב להתגבר על הקושי והמבוכה ופשוט לדבר. להגיד את מה שכואב, את מה שחושבים, בפנים , לא מאחורי הגב ולא רק לאחרים.

ועם כל הכבוד לכנות (ויש כבוד), אני חושבת, שלעיתים אנו גם לא ממש מחפשים את הכנות הבלתי פוסקת של אחרים, לשאלה "האם השמנתי?" אני לא תמיד מעוניינת בתשובה כנה למשל....

בהתלבטות האם לומר דבר מה או לא לומר צריך לקחת בחשבון גם  את האדם שעומד מולי, האם הוא מסוגל לשאת את הכנות הזו, כלומר האם הוא מסוגל להתמודד עם הדברים. מה תהיינה ההשלכות של השיחה הכנה והאם הן נכונות ומשרתות. אם האופציה היא להסתיר ולהפוך צבועים וכועסים אז התשובה היא לא, חד משמעי!

לא פעם אני שומעת חרטה של אנשים שאומרים  "חבל שאמרתי", המצב היחיד בעיני שזה נכון, מתקיים כאשר מה שנאמר לא היה חשוב לקיום היחסים עצמם אלא נועד לחנך, לשפוט, לבקר או פשוט לומר את האמת הלא נעימה לאדם שמולי ואז באמת חבל.

כנות היא משהו טבעי, הכי טוב לבחון בנושא הזה ילדים, עבורם צביעות היא לא אופציה, אומרים מה שהם חושבים וגם עושים. אנו אלו שמחנכים אותם ש"זה לא יפה לומר...." ובעצם מפעילים עליהם צנזורה ושיעור בטאקט, אני מניחה שרובנו לא מלמדים אותם להיות צבועים אלא רק לדעת שזה בסדר לחשוב רק לעצמנו ולא לשתף. אנחנו מלמדים אותם לא לפגוע באחרים בשם הכנות, זוהי לא מטרתה.

אני מצאתי את ההתנהלות הזו כתורמת למערכות יחסים שבהן שומרים על כנות כערך מוביל אך לא יחיד ולומדים להכיר את האדם שמולי ואת המגבלות שלנו ופועלים באופן שישירת את מערכת היחסים בנינו, ישפר ויחזק אותה.

מה דעתכם? אשמח שתכתבו אלי במייל או בפייסבוק וכן גם באתר שלי.