אני כותב סתם. אני ממלא דפים על גבי דפים ומפרסם אותם ברשת דביקה, מין גרסה קרתנית של "פייס בוק" לוקאלי לעניים, או נכון יותר, "פייס בוק" של אנשים דחויים שהעולם, החלק המודע לנו לכל הפחות, אינו רוצה לשמוע על קיומם any more.
קיום במובן של מתקיים ולא במובן הרם יותר של קיים.
חשוב להטעים כי רוב הציבור שאני כותב לו, בוודאות זה שאני משרבט אותו, כלל אינו מודה להבדל בין מתקיים וקיים ומשוכנע שמדובר בדיוק באותו קונספט בדיוק, למרות שעל ההבדל בין שני אלה אפשר למרוח מדף שלם בספריה עירונית שמכבדת את עצמה.
***
"אני חושב משמע אני קיים", ,Je pense, donc je suis בצרפתית או Cogito ergo sum בלטינית - (ראו כמה אלה ידעו לחסוך במילים(, אמר הפילוסוף לפני כמה מאות שנים.
דה קרט, התכוון לאפיין את הייחוד האנושי במשפט פשוט שהלחין, אולם אני משוכנע שהוא לא היה כולל בו את הישראלים, אילו היה מודע אליהם ולא נפטר מן העולם לפני שליש תריסר מאות שנים.
כי אצלנו הקיום פסה, כאן בעיקר מתקיימים וגם זה לעת קצובה להערכתי.
יתכן שהקביעה הזאת נובעת מחוסר ידע קרתני, הלוא אני איני מודע לעומק של "מה חושבים הבריטים או האמריקאים, אפילו למחשבותיהם, להבדיל אלף אלפי הבדלות, של ההונגרים", למרות שאני מכיר כמה דוגמיות מקרב הסוג האחרון מלפני לפנים.
אולם אם לשפוט על פי המעשים של אלה שהזכרתי, בעיקר כציבור שקיים ולא רק מתקיים, הרי אפשר לחרוץ בנחישות מובהקת, שאנחנו הישראליים מאוד, מאוד, מאוד שונים מהם.
ובכן, כיצד אנחנו, הישראליים שונים?
כמו שאמרתי, אם אצל הבריטים אפשר להבחין בקלות בסימני קיום מובהקים, הרי אצלנו, בפלשתינה, הדינמיקה היא דינמיקה של התקיימות במובן הנמוך והפחות דה קרטי של המילים.
לאיזה מן ההבדלים אני מכוון את המילים?
בואו נתרכז רגע דווקא באמריקאים.
עבורנו הישראלים הם מאוד מאכזבים.
כך למשל, למה בעת כל כך רעה לעולם [בעיקר לנו הישראלים], הם הולכים ומתכווצים ונסוגים מן התפקיד שנגזר להם ושיחקו אותו ככה ככה כמאה שנים.
[מוזר, אבל מדובר כמעט בדיוק במאה שנים, כאילו ההיסטוריה יודעת להתחשב בקונספציות בלתי מחייבות שהמצאנו, כדי להקל עלנו את הניתוח וההבנה של אירועים אנושיים בכרונולוגיה אין סופית של שינויים אוניברסליים].
בואו נחשוב רגע, למה האמריקאים מתכווצים, או נסוגים בשיטתיות מתפקידם כאימפריה שמכתיבה את האירועים?
האם ברק אובמה החליט בשבילם שהגיע העת להתכנסות, או ברק אובמה הוא הכלי באמצעותו הרוח של אמריקה הופכת למעשים?
כיצד אפשר ללמוד על הרוח האמריקאית ואיך נדע כי אנחנו באמת מודעים לה ולא לקונספציה סתמית שייצרנו כדי לנסות להבין ואולי גם להוקיע דברים?
התשובה פשוטה, ייתכן כי פשוטה מדי לרוח הדברים, שנוגעים בשאלות פילוסופיות הרות גורל, שנמצאים בעצם ברקע של הדברים.
***
אינטואיציה רבותי, תנו לה לעבוד ותראו כיצד היא עושה פלאים.
אולם יש לה תנאים לאינטואיציה, והיא מאוד טריקית אם הם לא מתקיימים.
היא דורשת פתיחות ומידה מסוימת של ידע, בלעדיו, בממלכת האינטואיציה לא ייווצרו דברים.
דוגמות, אידאולוגיה, אמונות תפלות - קרי מחשבה דתית, אמונה ומסורת הן אויבות מרות של האינטואיציה והומצאו אך ורק כדי לשלוט באנשים ולהוביל אותם למקומות, שאלו השתמשו באינטואיציה, לעולם לא היו מגיעים. (הנה לכם המותר של בעלי החיים אשר במובן הזה עולים עלינו -האנשים).
הנה כי כך, תושבי Qosqo – בירת ממלכת האינקה, חשו בפנוכו של התודעה שלהם, כי ה – קונקיסטאדור , ההרפתקנים הספרדיים שהופיעו בארצם בתחילת המאה השש עשרה, אינם בתקן של משיחים.
אם זאת, באמצעות משמשי הדת הפנטיים שנלוו אליהם, קבלו אותם ככאלה והסוף ידוע, הם הפכו לעבדים בארצות שהיו פעם שלהם ונשארו כאלה עד היום, למרות שעברו מאז 4 מאות שנים.
כיצד נדע אם כן מה היא הרוח של אמריקה, זו שעל פי ההנחה שלי, מובילה את נשיאם לעשות [בהקשר הישראלי לא לעשות], ככה וככה דברים?
מוצרי התרבות האמריקאית, בכל התחומים.
הלימוד והניתוח שלהם הן דרך טובה להסיק על רוחם של האמריקאים.
לצורך כך ארדד את הדיון ולא משום סיבה אליטיסטית אלא כי זו דרך אפקטיבית לתמצת אותו ולהתאימו למדיום שבו יתפרסמו הדברים.
בואו נביט על הטלוויזיה שהם מייצרים.
Mad Men, סדרת מופת במונחים אקטואליים, שיכולה במידה כזאת או אחרת, לתפוס את מקומם של סאגות ספרותיות בעבר, בוא נאמר אחד כמו "הר הקסמים" של תומס מאן לפני למעלה ממחצית המאה שנים.
דונלד "דון" דרייפר, הפרוטגוניסט בסדרה "נולד" במלחמה חזויה בעקבות מותו של מי שהיה דון לפני המלחמה.
קאסטורפ, הפרוטגוניסט של מאן, נמוג במלחמה לא פחות הזויה ואתו גם העולם שלו, שהודגם באמצעות המקרו קוסמוס של בית ההבראה לשחפניים בדבוס.
גם משרד הפרסום " סטרלינג קופר דרייפר פרייס" הוא מקרו קוסמוס שמייצג את אמריקה של אחרי מלחמת העולם השנייה.
שתי היצירות דנות בקיום ולא בהתקיימות.
בעוד אצל מאן, המקרו קוסמוס הוא גן עדן פסטוראלי לחולים במחלה קשה, אצל מתיו ויינר, יוצרה של מד מן, גיבוריו החיים גם הם בגן עדן לכאורי בשדרת מדיסון המרשימה ומייצרים את המחלה.
מה היא אותה מחלה שעל הפצתה אחראים עובדי משרד הפרסום של ווינר?
הם מטיפים להתקיימות, ולא לקיום במובן הדה קרטי של המילה.
מן האופן שבו מוצגים הדמויות במד מן, אפשר להסיק בקלות על יחסם של יוצרי הסדרה לגיבורים הדקדנטיים שמניעים אותה.
גורלו של דון שנולד ברגע מותו של דונלד דנייפר נגזר מן ההתחלה. הוא ימות בסופה, כי לאנשים שרק מתקיימים, אין עוד מקום באמריקה.
ככה זה באימפריה, אנשים מתקיימים בה, הקיום הוא נחלתו הבלעדית של המדינה שהפכה לאימפריה.
הממסד הפרסומי הפיץ את מרכולתה של האימפריה.
האמריקאים, רובם מאסו בעניין הזה, שגרר אותם ממלחמה למלחמה ונשיאם מוציא לפועל את רצונם, כפי שראוי בדמוקרטיה.
***
מדינת ישראל היא מדינה צעירה. בראשיתה ההתקיימות הייתה צוו השעה. לשם קיומה אזרחיה צוו להתקיים וכך עשו כמה עשורים עד שהמצב נשתנה.
בעת מסוימת, שאלת הקיום הפכה לעובדה. אזרחי המדינה יכלו לעסוק בקיום אילו רצו בכך.
וכך עשו, או ניסו זמן מה.
אולם התקופה הזאת חלפה.
הרוב בחר לחזור לאופציית ההתקיימות משום מה.
כיצד זה קרה?
זוכרים את אזרחי קוסקו בירתם של האינקה?
הם נפלו בפח של שרלטניים ישועיים שמכרו להם עולם שמעולם לא היה, כפי שאמריקה נפלה בידי פרסומאים ותדמיתנים בשרות האימפריה שרק תאגידי הענק ולא הרוב האזרחי מרוויח מקיומה.
גם לנו יש את השרלטניים שלנו וכמו אלה שנלוו לקונקיסטאדורס, גם הם טובים בליצור אשליה.
שני פרצופים למרכולתם, האחת זועקת לסכנה שאינה והשנייה מוכרת אמונה כמזור לה.
ולמה זה צריך להיות ככה?
***
זה לא, בוודאות זה לא צריך להיות כך.
חשבו רגע, האם מנהיגנו עושה את מה שהאומה רוצה?
האם ההתיישבות בגדה היא באמת מה שרובנו חפצים?
אם כך היה, למה רק מיעוט זניח יושב שם למעשה ולהלכה?
בואו נפנה לכלי שבו השתמשתי לצורך לימוד על מה האומה באמת רוצה.
ניקח סדרת זוועה כמו "סברי מרנן" וננתח אותה. [ואתכם הסליחה, את מה שאני יודע עליה, אני יודע בעיקר מקריאה וחלק מאפיזודה שעפתי ממנה באמצע].
האם יש בה דיון בשאלות קיום כבדות משקל, כמו אלה שהיו בפתיחה.
אין, לא היה ולא יהיה כי עניינה של האומה הישראלית בהתקיימות ובכך עוסקת גם הסדרה, כמו גם "פלפלים צהובים" הטובה ועוד רבים אחרים, כי הם משקפים את רוחה של האומה שעסוקה בהתקיימות וטובעת בה.
מי שעסק בקיום, נניח אסי דיין זמן מה, נדחף לשולי הבמה ונזנח על ידי מי שהיו צריכים לרומם אותו.
והסרטים שאנחנו מייצרים, הטובים שבהם, אלה שכמעט זכו באוסקר של אמריקה.
הם עוסקים במלחמה ובהשלכות שלה על חיינו בין ביקור אחד למספרה לבין הביקור הבא למספרה.
אז התשובה אם מנהיגנו משקף בעשיה שלו או שמא באי עשיה שלו, את מה שהאומה רוצה, התשובה ברורה, כן, אולם הוא וכנופייתו יצרו את האג'נדה שנמצא בבסיסה.
הם הקונקיסטאדורס שלנו וגם הם פועלים יד ביד עם שרלטנים של דת שנחזית רגעים גם כאידאולוגיה.
הם המד מנים של ישראל החדשה.
דון ימות בסוף הסדרה.
אנחנו תקועים עם המשוגע שלנו עד ליום בלתי נודע.
נ.ב. – תנו דרור לאינטואיציה שלכם ותתנו אמון רק בה.
כותב, (כי מה עוד אפשר לעשות כאן), מבקר ומייחל, כי נשאר עוד מקום לקמצוץ של אופטימיות.
