עם השנים, החיים והצורך לעשות פשרות למדתי שעדיף שנהג הרכב יהיה גם הנווט. בעיקר לאור העובדה כי בתנאי נהיגה מסוכנים ומאיימים של כבישי אספלט, ההגה מסור בדרך קבע לבן זוגי שלא מוכן להפקיר את חייו וחיי צאצאיו העתידיים בידי נהגת שודים פרועה כמוני.
לאור העובדה המצערת שלעיתים יש צורך גם בנווט והיכולת שלי להעביר את הנתונים מהדו מימדי אל התלת מימדי נכשלה כבר בכיתה ח בשיעורי גיאומטריה ומשפטי משולשים חופפים, הרי הנהג והנווט אחד הם.
בנוסף לכישלוני המחפיר בהנדסת המרחב כאמור לעיל, בהיותי בלתי מיסטית בעליל, אינני מצליחה לתקשר עם גרמי השמיים.
בקשות כמו " תביטי על כוכב הצפון ואל תאבדי אותו" גורמות לי לחרדה ביצועית קשה, וכולנו יודעים מה קורה בסיטואציה כזו.
דווקא הייתי תלמידה טובה בבית ספר יסודי ועובדה שכל מה שהמורה רוחמה לימדה אותי על ימה וקדמה , נחרט במוחי. כל פעם שאנחנו רואים שלולית כחולה אני צועקת בשמחה "הינה הים" ויודעת שעל בטוח זה צד מערב.
הנחיות שלו הנובעות ממסלול המפ"ים המזורז, שולחות אותי לחפש את הצפון ולא באופן מילולי , אלא דרישה מוחלטת "תתאפסי" מורידות לי את המוטיבציה להמשיך להחזיק את המפה, מצפן והפתק המצ'וקצמק שבו רשמה לנו אינגריד את הכתובת של הבית בחרונינגן אי שם.
לכן, עם שקיעת השמש (אגב , המורה רוחמה טעתה- השמש לא תמיד שוקעת בים) החלטנו פה אחד (שלי) שעדיף להגיע למטרה ולפיכך אני אהיה ממונה על השילוט בכבישים ,תמרורים ,פניות - אותם נתונים שלנווט שלי יש את היכולת המדהימה לא לראות או לדמיין שראה פנייה שמאלה מהפרה אל הרפת.
אני גם משאילה את הברכיים שלי לאוסף המפות שלו הקטנה, הגדולה, הבינונית זו המנוילנת , וההיא שקיבל מעופר שקרועה בדיוק ליד חרונינגן.
במסגרת חלוקת התפקידים המסורתית, אני ממונה גם על התקשורת עם החוץ, ובעיקר חיוכים לשוטרים.
אני מאמינה בלשאול אנשים בדרך ?הוא מאמין במפה שירש מדוד שלו מימי הבריגאדה.
אני מאמינה בלהסתכל על שלטים-הוא מאמין במצפן ובכוכבים.
אבל הכי קשה זה המספרים.
לא, לא אלו מחרדת הביצוע.
המספרים של הכבישים.
הוא שולח אותי באמירה חדה : "כשתראי את כביש 335 N , תגידי לי כמה דקות קודם כדי שאוכל לפנות ימינה"
אני תוהה איך יראה כביש 335 N - האם אצליח לראות אותו לפני שרואים אותו? ואיפה לכל הרוחות כתובים המספרים הארורים האלו על הכביש.
"איזה כביש אתה מחפש חמודי, זה שמגיע מאיפה לאן?" אני שואלת במתיקות מכסימלית בשעה שהשמש שקעה מזמן באיפה שאין ים , והחרונינגן הזה רחוק מאיתנו כמו האיגלו לאסקימוסי בסופת שלגים.
והוא עונה : "מה זה חשוב השם של הישובים - איך קוראים לו זה חשוב? מה המספר שלו! "
אז כמובן שאין שום כביש שמתחיל בN והכבישים הם כולם S ובכלל של 2 ספרות, אבל הוא בחור עקשן ומתמיד.
כאשר אנחנו חולפים בפעם השלישית ליד אותה פרה ונדמה לי שהיא מנופפת לנו לשלום, אני אומרת בהיסוס : "אולי היינו פה קודם, היא נראית לי מוכרת"
הוא בהתקף פרנויה מתקדם צוחק ואומר: " אני חושב שהיא עוקבת אחרינו" ומודיע לי שהוא חייב אבל חייב ממש להשתין עכשיו.
"כן חמודי, גם אני קצת אחלץ עצמות" אני עונה וברור לי שנכונות לי עוד שעות בילוי רבות על הכביש ולא במקצוע העתיק בעולם.
הוא פונה לימין (בגלל שהוא מחזיק את המצפן על השעון ויודע לאיזה כיוון להשתין שלא יהיה נגד הרוח) ואני פונה אל הרועה של הפרות- ושואלת אותו בהולנדית מגומגמת איך ואיפה זה חרונינגן.
להפתעתי הוא עונה באנגלית טובה משלי (עוד פשלה של המורה רוחמה ) ומראה בדיוק על הכיוון ההפוך מכוון הנסיעה שלנו.
היות והכוכבים עולים די מהר לאחר שהשמש מסתלקת לכוון הלא נכון של הולנד בלילה, אני צועקת לו "מצאתי את 335 N " ומצביעה לכוון המשוער .
"איך, איך את תמיד מפספסת את הכבישים? " הוא שואל , ואני לא מפרטת לו את אמצעי מודיעין השדה שלי.
כן, הגענו לחרונינגן וטוב שלמדתי יותר מסבתא שלי מאשר מהמורה רוחמה. היא תמיד אמרה לי " תני לגבר שלך את התחושה שהוא מנווט את החיים שלכם" אז אני נותנת לו את התחושה.
אלא מה? שיחשוב שרועה פרות הולנדי חטוב 1.90 בלונדיני ותמיר נווט לו את החיים?
