תרומת איברים 

השבוע יצא לי לדבר על תרומת איברים מספר פעמים.
לי אישית אין שום בעיה שחלקים מגופי ישמשו אחרים לאחר מותי.
גם על פי מסורת הוודו אין שום מניעה.
ועדיין, היד רועדת כשאני מנסה לחתום על כרטיס של אד"י.
המחסום שלי הוא לא אחרי המוות, הוא כאן בעודי בחיים.
מפחיד אותי מצב בו אני מחוסר הכרה מסיבה זניחה, בידיו של רופא, שחבר שלו, שוכב בחדר הסמוך וזקוק בדחיפות ללב משומש.
לא שהלב שלי כזו מציאה גדולה, אבל בהתחשב בנסיבות, הוא עושה את העבודה.
והיא עוד רבה!!!
אז מה - לא אחתום? לא חבל?... בכל זאת לב.
ואולי אקח סיכון?
מה הסיכוי שאפול בידיו של רופא שמוכן להרחיק לכת עד כדי כך בשביל חבר?
מה הסיכוי שדווקא חבר של אותו רופא ישכב בצרה בחדר הסמוך?

נראים קלושים למדי... ולהציל חיים! אולי אני כותב לחינם...

רגע, כסף קונה חברים לא?
מה הסיכוי...
אין סיכוי. אין סיכוי שאקח כזה סיכון!

אני מצטער עם המזכר פוגע באנשים טובים, אין זו כוונתי, ההיפך הוא הנכון.
אני כותב כי אני רוצה לחתום, אני רוצה שגופי ישמש אחרים לאחר מותי.
אבל לא רגע אחד לפני.
אני כותב כי אני פוחד, ולא מאלוהים.
פוחד על ליבי ועל אלפי לבבות שהולכים לאיבוד מאותה הסיבה.
אני כותב כי אני פוחד לא לכתוב.
פוחד שהחבר הרופא שלי יעמוד באותה דילמה, כי אנשים פחדו, פחדו ולא כתבו, פחדו ולא חתמו.
קחו את הפחד היום וליבי שלכם בעתיד.