http://www.global-report.net/msharon/?l=he&a=239014
יצירת תרבות וביקורת בונה והומניסטית הינן מלאכת מחשבת, וההשתלחות בהן בעילה זו או אחרת (כדוגמת טקסי שריפות הספרים בראש חוצות מייד לאחר מינויו של היטלר לתפקיד הקאנצלר ב-30 ינואר 1933) - השתלחות כזאת הינה בבחינת מלאכת-קצבים:
ביתוק נתחים, כריתה ביד גסה, גדימה וכיוצא באלה (אגב, מיומנותו של הקצב, שענינה פריסה, הפרדת ניתחי בשר וריכוך - בעזרת כלי חיתוך חדים וכלי משקולת - הינה מיומנות מדוייקת הנילמדת במשך תקופה ארוכה; אך מדובר כאן באנלוגיה, לשון השאלה).
ב"יצירה תרבותית" מדובר, לפחות כנורמה - משאת נפש של אלה הלוגמים כמים-חיים את תוצרי התרבות - מדובר בפעולה מושכלת ומתואמת, מורכבת להפליא - העשוייה להציב ארכיטקטורה מרהיבה - ובתכלול (אינטגרציה) בו-זמני של תנופת הרוח, הרגש, המיומנות המושכלת ולעיתים הלב - ההחמלה והאמפטייה.
וגם קיים בה תכופות, הסוד הניפלא-המופלא המפכה חרישית. והיא, יצירת התרבות המגובשת והחותרת קדימה, חדורה ברקעה - הכרח שיהיה כך - אחריות ומחוייבות עמוקים - שאמנם לא תמיד מזוהים ככאלה במהלך פעולת היצירה.
היפוכה, שבאופקו איונה - כמו גם אופק איון זרימת-החיים במלוא גיוונם היוצר בכל צעד ושעל (אותו גוון יוצר העשוי לנכוח גם בפעולות היום יום הפשוטות ביותר), החל מהמטבח ופעולות הניקיון והתחזוקה הביתית; המשך במפעל או בסדנה וכלה בשולחן הכתיבה של איש הפיתוח - היפוכה הינו הפעולה האקראית, המתפרצת, ושטופת רוח השנאה המדודה של חוליגניות ברברית למיניה ומגמות השבה לקדמות ברברית.
זו של שילטון השמאן המודרני, השרלטן החברתי, המנשל, מנצל-היתר, מפקיע האדמות והחיים, הטובח והמדכא עד עפר בחסות מלל צדקתני - אותו הניזון מהקיים והמתהווה אותם הוא שולל - אף שהדבר עשוי להתרחש בשמה של התרבות או בשם טענה לזכויות וזכאות , ותכופות - בשם הצגה עצמית מטילת הרשעה ואשם נורא בזולת, הצגה עצמית כקורבן שווא תוך הרעפת רטוריקה צדקתנית המתאפקת ומבליגה כביכול בשנאתה, "מזדזעת ועדיין מבליגה" בטון של לינץ' "נוכח חוצפתו המתמשכת" של מושא פריעתה. שכן מה רבה היא האירוניה בהיסטוריה.
התרבות ותת-הקטגוריה שלה - הביקורת הבונה, הביקורת ההומניסטית - מהותם הפנומנולוגית היא תכופות - זרימה, שטף, העתרת חיות משחררת הננסכת באיברים, ברצון, בנשמה.
ותכופות ניתן להבחין כאן בנקל בסיגנון חי, נושם, תוסס, רענן, לעיתים בעל הומור מלא-חיות כשכל אלה מעתירים חיים ואנרגייה, הסיגנון שכה מבדל את הביקורת מטון הנאצה הרע של ההסתה ולשון הטרור כלפיה - סיגנון הרמטי, רע, אטום ובנאלי.
הביקורת ההומניסטית או הרדיקלית מצביעה על בעיות ממשיות הנעוצות בחיים הממשיים ובחומרים הממשיים מהם הם עשויים, וגישתה - לעיתים מעין ריפוי באמצעות הלם. למותר לציין כי גישה זאת של "טיפול בהלם" על ידי זעזוע, היתה גם גישתם של אנשים כירמיהו וישעיהו ונביאי ישראל הגדולים האחרים.
לעיתים מדובר כאן ברוח הדואה להיבטי-על תוך פריסת זויות אחרות ולא מוכרות; ויציקת קלות מחייה וצלולה להפליא העשוייה להוביל לאויר פסגות.
לעיתים מדובר, כניגוד-מה המשלים את הדאייה הזורמת, גם במילים החצובות כל-אחת בכובד הנישא אל הנישגב.
הנישגב (ראה ניתוחו של קאנט את המושג ב"ביקורת התבונה המעשית") - כדוגמת האינסופיות של עירבולי הגלקסיות שביקום; או הטורנדו הבוחש ביד ענקים באוקיינוס, בלילה שכוכביו מרצדים מתוך שאון המים המזנקים. ולפעמים הנישגב היצוק בסלע ברוח משאיו של מרטין לותר, או במשקל המשמעות הטמון אות-באות בכל פיסקה ופיסקה מוזיקלית בביצועי הסוויטות לצ`לו של באך על ידי פאבלו קזאלס. לעיתים הנישגב הזה מגולם פרדוקסלית דווקא ברוח שוחרת צדק חברתי בגמישות קלה אך רבת-עוצמה יותר מפלדה יצוקה, ברוח דבריהם נותני החיים והחמצן הנקי של ד"ר מרטין לותר קינג, ברק אובמה, או ברוח אותן סוויטות לצ'לו עצמן של באך, כשהן מבוצעות בחן וברצף זרימה קל ולטיני על ידי הצרפתי פול טורטלייה, ב"כרמן" של ביזה, או במחול הקובני.
רוח אחריות ומחוייבות עד-כלות זאת מגולמת בדבריו של נתן אלתרמן, בשירו "האב", ואני חושב כאן על אלתרמן של "על זאת" בגינויו נוקב-הקרביים את טבח לוד, 1948.
האב
וצילו על הקיר כאריה. והוא צל החולי והכלא.
אך שותק ועצור הוא האב. לא זנוק בצעדיו ולא רתע.
וזרים לו סמלי התוגה, כזרות המימרה הכוללת.
תוגתו, הנשקפת עדיו, חמורה, דיקנית, מפורטת.
אז יקום. בינתו בעיניו. בינתו שחיכה ונבוכה,
לא ברעש, הלב, לא ברעש. וער ודאוג כאומנת,
הוא ללב, הצועק מכלאו, את המוות מבטיח כשוחד.
וליבו מלומד ונשמע. והדעת צלולה ומאומנת.
הפכות לאומים גלגלוהו. הריצו. בגדו בו מעורף.
הוא עלה מתוכן מתנודד. מיוגע ושפוי עד לפלא.
הוא שמר על קטנות העולם העשוי בתי-אב ושמי חורף.
הוא קדשו. הוא סמך בידיו את קירות סוכתו הנופלת.
הוא פוקד בינתו, כחותיו. מצווה להם סדר ודע.
במעול מלך, בברוח שרים, חובותיו עמדו ואין קצה.
אחותנו, זכרי את פניו. הוא היה לך לאב גם לרע
ולבו, כי נטרד וייעף ויאהב, לא הגיד לך החצי.
ארץ ארץ נושבת, ראי: החזק מני כל מבצריך
הוא הקרב הערוך שלאב באשמורת לילית מכוכבת.
הקיפוהו דיק ואילים, אבל לך הוא ולא לצריך,
ביגיעה שתגיה עקר, כדיניה של מלאכת-מחשבת.
כאן פרור של תבל. פה גרעין שממנו צמחה היא צמוח.
פה דממה. פה רגעי הברזל. הוא רואה יבשתו מתבקעת.
הוא אל ערש גוחן-וניצב. עוד בו כח. לא קץ יש לכח.
עוד לוחש הוא: אל, נפש נצור. הוא לוחש: אל נצור את הדעת.
כנגד התרבות המשחררת, זו החיונית כל כך לשינוע למעשה הבונה, המשוחרר ממשקלות מדבירים הצוברים משקל עם חלוף הזמן - ולכן יצירתה מחייבת התמדה לוחמת שוב ושוב - כנגד התרבות המשחררת, המתהווה בחיותה, קם כל העת - והרי מרטין לותר כבר היצביע על כך שהרע והשטניות לעולם לא יחסרו פיתחון פה בנסותם להתפרץ או להתגנב - קם גם היפוכה המדביר:
הצבעת יד גרומה וקשה כלפי גופו של אדם או ציבורים מסויימים, במעורטל וללא סובלימציה כלשהי, תוך אנקות צוררות - בניבדל ממעש תרבותי כלשהו ותוך הניגוד "עוקר הנטיעות" (כפי שכינו חכמינו את השמדנות המכלה) ליצירה ופרייה.
חופש הדיבור אינה הרשות להסתה - אין בשום מדינה חופשית במערב "חופש להסית".
ההסתה - הינה עירומה, תכופות חקיינית, לעיתים גרוטסקית, לעולם כבדה בכובד הגדימה ורוח "עקירת הנטיעות" הגורפת.
זה הקול הניחר המצביע ומצביע כמוכה שד כלפי גופו של אדם או ציבור כלשהם, נוקב כקורצה ניטפלת-רע בשמם, ומסית ושוב מסית. וזה, נאק הרע הגודם - ריק, עקר מכל תוכן מחייה מהסוג המשיב אויר צונן בקיץ השרבי או מצית נקודת אור בלילה של הנשמה.
הצדקנות הגודמת - מדיחה-מדיפה סביבה את צחנת הסאוב המתפשט, לעיתים את סירחון השטרות השדודים הניתחבים בהסתר לאן שניתחבים תחת גיבוי ניראות "מסורה" - העשוייה להיות בסיס תעצומות פריצותו-פירצתו של הנבל.
עיקרה המהותי - שיתוק הרצון היצרני של אוכלוסיות נירחבות - זה השיתוק המכשיר לביזה וחמס בשם הדיבר-הריק בעל מראית השגב, זה הבנאלי עד לזרה. שכן מגמות נסיגה והתכווצות חברתיות וכלכליות - אותם חותר השמאן, המשיא והמדיח המודרני לחולל, יפות להעצמת השאות שנאה ולחילול פעולות גודמות תרבות - שהינן דפוס קירבון עתיק יומין של שיכוך זעמם של אלי דמים התובעים את ליטרת הבשר שלהם מפי נציגיהם עלי אדמות.
Michael M. Sharon, born 1950, is a researcher in experimental psychology (Cognition, neuropsychology, attention, complex performance; emotions, psychopathology) and is the author of two books: Divided Attention - Organizers and non-Organizers (1997) and (2003) The Emotional Roots of Systematically Inefficient Behavior. He is a journalist and commentator implementing a multi-disciplinary approach encompassing issues and problems in economy, national security, corruption and economic crime, social criticism, study of cultures, general philosophy and philosophy of science, theology חוקר מדעי בפסיכולוגיה ניסויית; עיתונאי, פובליציסט, פרשן ותחקירן הנוקט בגישה רב-תחומית.
