אישה 

לא פעם שאלתי את עצמי מהי חובתי לביטוי זה.
כאמא לשני ילדים , כרעיה, כאדם.
עד לא מזמן כשהסתובבתי ברחובות העם,נהגו הבריות לכנות אותי בשמות היי גברת היי ילדה , מה את אמא שלו? בת כמה את? תראו אותה כמו נערה...
שאלתי בתוכי מהם הביטויים הללו שנשמעים באוזניי מפיהם, הריי דברתם אינה לשווא. אנשים מגיבים בדרך כלל לאותם דברים שעדיין אנו נושאים עימנו. יש כאלה שיראו בזה מחמאה ויש שיעלבו מאוד. אני זוכרת חברה שנוהגת לומר לאנשים בסביבתה "היי לא השתנית בכלל.". בליבה היא חושבת שכרגע התקבלה המחמאה הכי יקרה . בשיחה לבבית עימה הצגתי בפנייה שתי אופציות: אולי את לא משתנה
וזה מה שניבט דרך האחר ולכן אינך יכולה לראות את אותו האדם שמולך...
ואולי באמת כך , אבל האם זו מחמאה?
חברתי הביטה בי במבט של "את עם הפילוסופיה שלך, עם הקבלה שלך , מה את רוצה"?
הנחתי את ידי על כתפה , הבטתי בעיניה ואמרתי לה אני, אני רוצה חברה שתביט בי בעיני אישה ואמא ורעייה , חברה שתהא מוכנה לשנות ולהשתנות לגדול להתפתח ולראות את המתנה הגדולה בכך.חברה שלא תפחד מהקמטים ותחייך בעוצמה , חברה שתקבל את הגיל בברכה ותראה את הזכות שנשמתה באפה.
חברה שלא תחפש מנתח לגופה, אלא תכבד אותו ותעריך את נכונותו לאפשר לה לעשות את עבודתה הרוחנית בעולם הזה.
חברה שתבוא איתי לשמוע "דברי חכמה "במקום לשבת בסדנא של " לאהוב את גופך" כשבסופה מחלקים כדורים שאינם מאפשרים לך לאכול. הדמעות בעיניה נגעו לליבי, שאלתי אותה האם אני מכאיבה לה?מתוכה יצאה זעקה כמו בשעת לידה...
20 שנה אני מנסה להיות הכי טובה , הכי יפה , הכי מושלמת, 20 שנה אני מנתחת את גופי , צובעת את שערותיי , לא אוכלת , לא שותה , 20 שנה אני רצה על מסלול בחדר כושר - כל זה כדי לשמוע את מה שאת אומרת עכשיו??
ליבי יצא אליה, בקשתי את אלוהיי לומר את המילה הנכונה...
20 שנה ניסית ועל כך את ראויה לטוב ביותר, המאמץ שלך אינו לשווא, אבל שאלתי בעדינות , מה את רוצה?
עיניה בכו בכי של נשמה שרק הגיע לעולם , אני בחולשתי כילדה מאומצת מיד מרגישה את גודל האחריות לתת יד ..לקבל אותה כמו שהיא.
אני רוצה שיאהבו אותי, שיכבדו אותי, שילדיי יתנו לי כבוד, שבעלי יהיה יותר בבית, שנאכל יחד, שמישהו יקשיב לי, שיחבק אותי, אני רוצה להיות אמא ולא לעבוד כל כך הרבה שעות בשביל כסף. אני רוצה להתלבש פשוט, לנקות את הבית, אני רוצה להיות אישה....
שאלתי אותה ומה אם יגידו שאת פרימיטיבית, עקרת בית עלובה, לא מפותחת, חברתי הרימה את ראשה , ראיתי את הברק בעיניה ובצעקה של יציאה לעולם מאותו "פתח סתום" השיבה לי בעדינות נשית שלא הכרתי בה , שיגידו....
שאלתי בחטטנות מעט , מה הכי חשוב לדעתך?
והיא ענתה מבלי לחשוב כלל בעלי וילדיי הבית שלנו , ומה שאנו נותנים האחד לשני ולאחר. שאלתי ואיך משיגים זאת? תשובתה הייתה פשוטה להפליא ,מכירים בנו בעצמנו בתפקידנו המקורי , לא החברתי ומקיימים אותו באהבה מכל הלב , ללא ספק.
ומי יאהב אותך שאלתי? אני... השיבה החברה , אני שכל כך ברחתי מלאהוב את מה שקיים לטובת מה שאין וכנראה גם לא יכול להיות.
ואז אם תאהבי את עצמך , אז אני יאהב את כולם .
השיחה בינינו נמשכה עוד ועוד..
נזכרנו כשהיינו ילדות את הרחובות הריקים , והחנויות מכולת הקטנות. את מבוגרי העיר וצחוקם ואת חוסר השלמות שאפשרה לנו להיות אמיתיים ונותנים. לא נדרשנו לשלמות והיום כולם רוצים בה.
הבטנו אחת בשנייה ופתאום חברתי הביטה בי ואמרה , את כל כך אישה , מה עשית ..
עניתי לה.. הלכתי באותם שבילים שאת פסעת , בדיוק באותה דרך. נכשלתי , קמתי, שוב ושוב ושוב.
ויום אחד נכנעתי לרצונותיי, לאגו שלי , הנחתי .
פניתי ליוצרי בבקשה לקחת את מוט ההילוכים מידי , ולהורות אותי אל מוט ההילוכים של הבריאה.
זה לא היה פשוט להסיר את המסכות והקליפות , אבל בתוך התהליך הזה פגשתי אמת שאינה ניתנת להחלפה.
פגשתי דרך שלוקחת אותי מנקודה לנקודה ומעבירה אותי לשלב חדש.
גיליתי עניין בהשתנות הזו ובחרתי להמשיך בה את חיי.
ומה עכשיו שאלה אותי חברתי?
עכשיו אני רוצה להיות אמא , ועקרת בית , לנקות אותו, להיות עם ילדיי , למצוא את האיש לבנות מחדש משכן- לבורא, אני רוצה לכתוב לכל אישה ואדם כמה הדרך הזו " שכרה בצידה", אני רוצה להקים בית ספר ולחנך דור שלם לאהבה והשתנות.
וואהו... אמרה חברתי ואיך עושים זאת - ממשיכים בדרך , ומתקנים את הרצונות שלנו , מתקרבים למהות ונותנים בדרך האמת, ואז אין שאלה , מי שיצר אותי ואני מביטים מאותו חלון אל אותה מטרה.
קבלתי חיבוק אוהב ממנה בפעם הראשונה , הרגשתי שהיא מחבקת אותי מהלב.
קבלתי חיבוק של אמא ורעייה ואישה , ללא תנאי
פגשתי באישה שבה, והמשכתי לעבוד על האישה שבי.
לכן באהבה נשים יקרות - אתן מחזיקות בנכס עולמי לתיקון עולם...
קבלו את התפקיד הנפלא שלכן , באהבה...