רגשות אשמה - המחלה. אחריות - התרופה 

זה היה פחות או יותר בגיל תשע עשר. תמיד שיחקתי בחוץ , בשכונה ועם הבנים. לילדה תאבת חופש, בשנים בהם לא היו מחשבים ומכשירי טלוויזיה בבית, החוץ היה עבורי התגשמות השמחה והגילוי. גרנו בשכונה נאה, עם בתים פרטיים וחצרות של פעם, הרבה עצי פרי, מעט מאוד אספלט, שלל אבנים, חול וקרשים. מסביבי גרו בעיקר בנים. הם קיבלו אותי אליהם כשווה בין שווים, רצתי והשתוללתי איתם וביליתי שעות במשחקי תופסת, גע גע גע, אצבע שחורה, מחבואים, מעשי קונדס וכן, גם בשיחות ארוכות אל תוך הערב.

 כן זה קרה בערב אחד, בו אני זוכרת את אמא שלי יוצאת החוצה לחצר, נעמדת ליד השער, וצועקת: "תתביישי לך, הבת היחידה בין כל הבנים כאן, כנסי הביתה".

היא הלבינה את פניי ברבים ולא היה לי נעים, אבל הדבר הקשה ביותר מבחינתי שקרה באותו הרגע היה שהרגשתי שאני עושה מעשה אסור. הרגשתי רגש אשמה כבד, ומאותו יום, ובוודאות יכולה אני לציין שזה היה הרגע המדויק בו יצאה שימחה גדולה מחיי. היא יצאה כי מאותו רגע ואילך, נאלצתי להתכחש לכל האותנטיות שבי: יצריות, תשוקה לתנועה ומשחקי הרפתקה, חופש לקפוץ, לרוץ, לטפס, לקרוע את המכנסיים, לפסק רגליים, לבעוט, לדלג, לדפוק לשכנים על הדלת בשעת מנוחת הצהריים ולברוח, לקלל. לעשות את מה שלבנים מותר ולבנות אסור.

התביישתי מאז לבלות עם הבנים, כבשתי את כל יצריי, הרגשתי ילדה רעה ובעיקר הרגשתי אשמה. האם למדתי מזה משהו? כלום. למדתי להתכחש לעצמי ואז בניסיון נואש להתאים את עצמי ל"מה שנכון", צברתי שנים של כעס, כי לא יכולתי להיות "מה שנכון" אם מה שנכון לי לא תואם אותו. מהכעס הזה יצאו שני דפוסי התנהגות: האחד, התפרצויות כעס קשות כשכבר לא יכולתי במצבים שונים לשאת את ההכחשה העצמית, מצד שני, התנהגות מתנצלת ומתרפסת כלפי כל אותם אנשים בהם פגעתי במהלך התקפי הזעם שלי. כך, כמו מטוטלת, נעתי שנים רבות בין שני הדפוסים: כעס, רגש אשמה, התנצלות, כעס, רגש וכן הלאה, במעגל סגור ואינסופי.

שנים אחר כך, בקליניקה שלי, ובמפגשים עם אנשים בסדנאות הרבות אותן הנחתי:  נוכחתי לראות שמגפת "רגש האשמה" פגעה קשות ברבים וטובים. עוד למדתי, שאם יש גורם סיכון משמעותי וגורף המונע למידה וצמיחה, הרי הוא "רגש האשמה". חשבתי לעצמי שזה מוזר, משום שהחינוך שקיבלתי בנה בדיוק על זה, שאם יעוררו בי את הרגש הזה בדיוק מוחלט, הוא גם זה אשר יגרום לי לתקן את עצמי, יעורר מוטיבציה לצמוח ולהתעצם. .מציאות החיים הראתה את ההיפך המוחלט, כלומר: שברגע שאתה מבקש לעורר באדם אחר תחושת אשמה, בדיוק באותו רגע פיספסת את ההזדמנות ללמד אותו משהו. כן, עדיף כבר לבלוע רעל, מאשר לחוש אשמה. הרעל ממית אותך במיידי ואילו רגש האשמה ממית אותך בייסורים איטיים, ולעולם לא יאפשר לך ללמוד לקח אמיתי ממעשיך.

איך זה קורה? שני תרחישים עיקריים:

אני כועס החוצה:

אני נפגעת ממישהו. מרגישה רע. מתעורר רצון גדול להיפטר מהרגש הרע וכועסת על האדם האחר שבגללו הרגש הזה עלה, דואגת שגם הוא ירגיש אשם. האחר מרגיש אשם, כועס עלי, דואג טוב טוב שאני ארגיש אשמה בחזרה, אני מרגישה רע וחוזר חלילה.

אני כועס פנימה:

מישהו  כועס וגורם לי להרגיש אשמה, אני מרגישה אשמה וכועסת על עצמי פנימה. אני מנסה לרצות את הכועס, מרגישה הקלה. האדם האחר מרגיש רע כי אני מנסה לרצות אותו והוא מרגיש חייב לי, הוא מתחיל שוב לכעוס. אפשרות אחרת: אני מרצה את האחר, אבל מאחר ואינני יכולה לרצותו לנצח, מתישהוא מגיע זמן בו אני זוב מאכזבת (הרי לא למדתי כלום עדיין) והוא שוב כועס עלי, וכך שוב ושוב ושוב.

מדוע רגש אשמה הוא חסם למידה גדול? משום שהוא מבוסס על האשליה שאסור לטעות. אשליית האני המושלם, היודע בכל רגע נתון מה נכון ומה לא נכון. זהו רגש ששולל את חופש הניסוי והטעיה. בקליניקה שלי אני אומרת לפונים אלי, לא משנה מה עשיתם וכמה כעס הוצאתם על מישהו אחר,  או התעלמתם, או שכחתם, אל תרגישו אשמים. האשמה תהרוג את מעט הרצון הטוב שיש בתוככם פנימה כדי ללמוד מזה משהו. איזה רגש או אמונה את מציעה לנו בתמורה, שואלים אותי. התשובה שלי היא תמיד אותה תשובה: שום רגש. תקשיבו, תנשמו עמוק ותנו לעצמכם הזדמנות ללמוד איזו הזדמנות ללמידה מציעה הסיטואציה הנוכחית?

למה רגש אשמה הוא ההיפך מאחריות? משום שהוא מניח שאסור לעשות טעויות. אם מותר היה לעשות טעויות, ואם טעויות היו נתפסות בתרבות שלנו כמשהו שהוא הכרחי לגדילה, לא היתה המילה אשמה נפוצה כל כך. ההנחה שאין לעשות טעויות, קשורה בהנחה נוספת שמושלמות היא אפשרית, ושכדי להיות מושלם עליך פשוט להיוולד כזה. כשל לוגי גדול יש כאן: משום שמתוך אמונה כזו נובע שהעולם נחלק למושלמים שיודעים תמיד מה נכון ולכאלה שלא. בקיצור, להיכן שלא  נלך נראה שהמילה אשמה מסרסת. היא מסרסת את הרצון לקחת אחריות על מעשינו. פירושה של אחריות היא היכולת להתבונן במעשה שלנו, ללא חשש מאשמה, על מנת לאתר בתוכו את הטעות, או את המעשה שבחרנו לעשות, ואשר תוצאתו לא הניבה רווחה ושימחה. התבוננות חפה מפחד בכל אחת מהבחירות שאנו עושים היא תנאי ללמידה. בפועל, מרבית האנשים, כאשר הם מגלים כי שגו (בין אם פירשו זאת כך ובין אם בעטיו של מעשה שעשו נפגע אדם אחר, אין זה חשוב) מגיבים מיד ברגש אשמה, שאותו הם מחצינים בשני אופנים עיקריים: כועסים החוצה, על מי שהם חשים (בצדק או מתוך פרשנות סובייקטיבית) שמאשים אותם. כועסים פנימה: על עצמם. שני האופנים שונים רק לכאורה, במהותם הם בדיוק אותו הדבר. הכועס החוצה סופו שכועס על עצמו, הכועס פנימה, סופו שיכעס החוצה. איך זה קורה? כפי שהסברתי קודם לכן: רגש האשמה מעורר אי לקיחת אחריות, שבתורה מעוררת רצון לפצות ולרצות במקום ללמוד, הריצוי מתדלק את הכעס מחדש, משום שריצוי הוא מענה שגוי שמכיל בתוכו כעס לא מעובד. אני מנסה לרצות את האחר, בתקוה שיסלח לי, לעתים הריצוי מלווה במחווה גרנדיוזית, או ניסיון להיות טוב יותר מאחרים, ולצד הריצוי מתלווה הרצון שמעשה הריצוי ימחק את הטעות ויגרום לצד שכעס עלינו לסלוח. הציפיה הזו מתי שהוא לא תתממש. כי אין אדם בעולם שיכול למלא את ציפיותינו, ואז מתעורר כעס חדש, המבקש את פורקנו בצורה של מעשה חדש ופוגעני באחר וכך ללא סוף, מעגל קסמים.

מה האלטרנטיבה? להיות ערים בכל תקשורת שאתם מנהלים עם האחרים כאשר ברגע מסוים אתם מרגישים אשמה, או מבקשים לעורר זאת באחר. באותו רגע שתזהו זאת, תזהו שבלי שום קשר לנסיבות, נכנס רעל למערכת שלכם, נכס רעל לגוף שלכם והוא יעשה בלגנים. נקו אותו החוצה. סרבו בעדינות לקחת אשמה על כתפיכם ובמקום זאת וללא חשש, תתבוננו באירוע מתוך סקרנות אמיתית להבין מה קרה, נסו לתהות היכן היתה שם נקודה עיוורת, ואם לא עולה שום דבר, זה גם בסדר, יתכן שזה בכלל לא קשור בכם. תצטערו בלב ואולי גם בקול כלפיי מי שזה לא יהיה, והמשיכו הלאה.