ההנחה היא שתינוק כשהוא בא לעולם אין לו שום ידיעה אודות משהו. הוא בעיקר מניע את ראשו מצד לצד, לכאורה ללא תכלית, ובוהה בעיניו קצרות הרואי באיזו נקודה דמיונית הנמצאת עשרה סנטימטר מקצה אפו. הוא אינו חסר חן אבל כל מי שמתבונן בו רואה לפניו טמבל גמור. ובכן אפשר להניח שמלכתחילה אין בתוכו אלא צורות ריקות של מבנה שמקורו גנטי, ואל המבנה הייחודי זה עשויים רשמי העולם להתאים עצמם כדי שיוכל לנסות להפיק מהם איזו ידיעה. בין היצור חסר האונים הזה שאין לו שום מושג לאן הגיע ומה עליו לעשות לבין העולם האדיש, המסתורי שבו עליו לשרוד, עומדים הוריו. אלא שאף הם בהיותם בני אדם, נאלצים לסמוך על אינטואיציה מתעתעת ועל מיומנות קיום בסיסית המושפעות ממה שנדמה להם שהם יודעים על העולם וממהלך העניינים השרירותי שלעולם אינו בשליטתם. נכון יהיה להם לקוות שאיכות הטכניקות האלה, שהיא בדרך כלל די נמוכה, לא תיפגע בסיכויי ההישרדות של הרך הנולד.
בעצם אי אפשר להאשים אותם. מונח לפניהם יצור מסתורי ובלתי מפוענח ששום דבר ממה שהם מנחילים לו לעולם לא מתאים לא ולעולם אינו מספיק. הם מחכים שיחלפו כמה שנים ואפשר יהיה לדבר אתו ולברר מה נחוץ לו באמת. אלא שאז אפשר שיהיה מושפע ממה שנמנע ממנו והוריו יגלו שכבר נקבעה אצלו לתמיד תמונת עולם של מחסור. בינתיים הם עושים כמיטב יכולתם ומה שנותר לתינוק הזה מבחינה אסטרטגית זה לצרוח. והוא צורח.
לאורך כל הזמן הזה, נפשו של התינוק מצפה בחללים פעורים למגע של אהבה קבלה ואישור, שהרי אינו יודע מי הוא ורק הרשמים המבשרים לו אהבה מפרשים לו את זהותו כמי שזוכה או לא לשביעות רצון מן הסביבה הקרובה אליו, בעיקר מאמו ואביו. כדי לברר לעצמו את מידת שביעות הרצון שהוא מקבל מהסביבה, הוא מעיין בפניהם ובהבעותיהם, מנתח באמצעיו הדלים את טיב קולם הנשמע אצלו בהברות לשוניות שאינו מכיר, ומשתדל להפיק מהם מידע. האהבה היא תנאי מרכזי לקיומו כמו חמצן ומזון. הוא נשען על האהבה הזאת בכל פעולותיו היא מנחמת אותו נחמת שקר באשר לגורל האדם בעולם הזה וממתיקה את רגעי הספק הפחד והחרדה שהם לחם חוקם של מי שאינם יודעים דבר וגם של מי שיודעים.
טוב, הוריו. הוריו משתדלים בדרך כלל. אני מקווה לחשוב שהרוב המכריע של ההורים מצוידים למשימת האימים הזאת לפחות ברצון טוב. כי כאמור, כל מה שהוא יודע על עצמו ועל העולם מגיע מהם. אין לו מקורות מידע אחרים. כשהם מעוותים את פניהם בכעס הוא, מבחינתו, איבד את העוגן היחידי שבו נאחז באוקיינוס אדיר של אי ודאות. אם הוא מזהה בפניהם ניכור, הוא צונח בבת אחת אל הלא כלום המבעית. את תחושת האבדן הנוראה הזאת מלווה גם תחושה של נבגדות. הוריו הם אלה שהולידו אותו, אותם הוא מכיר, עליהם הוא סומך, והנה הם נפרדים ממנו. לתמיד. שהרי עדיין אינו יודע להעריך את תכונת הזמניות שברגשות בני האדם. מתעוררות בו מיד תחושות של אובדן, נבגדות ואימה גדולה, אפשר שכאן נחתמת לתמיד תחושת הבדידות המהותית שלו. תגובתו האינטלקטואלית של התינוק לא מאחרת לבוא. היא נשענת על האסטרטגיה האינסטינקטיבית של הישרדותו, זו היחידה שעומדת לרשותו. הוא צורח. אט אט, אחר חודשים רבים של בהייה, הוא לומד את לוח הזמנים, את מה שעובד ומה שלא, ועל מי הוא יכול לסמוך. אבל הצריחה שלו אינה משתתקת ההורים, בסיכומו של תהליך החניכה, מפיקים תוצאה. התוצאה מתבטאת במדידת המרחק היחסי שבו הילד מוצא את עצמו משביעות הרצון של הסביבה החברתית. זאת מבחינת התנהגותו, ערכי המוסר שלו, הקריירה, הטקטיקנות הזוגיות, מצבו הכספי, עמדותיו הפוליטיות, רמת הערך העצמי שלו ועוד. כל החרא הזה. הילד כמוצר מותאם ומסוגל יחסית אל סביבתו האנושית נענש פעמיים. לראשונה, בכך שהופיע בחיי ההורים כיצור חסר אונים וחסר פשר המשווע לאהבה ולמשמעות ואינו מקבל אלא חלק זעיר מצרכיו. ובשנית, בחייו הבוגרים, כשהוא משלם את מחיר 'היותו מה שהוא'.
אם נפשט לרגע את הגורמים הפועלים לנגד עיניהם של ההורים בתהליך החונכות של התינוק נוכל להציגם בשתי עקומות מצטלבות. האחת: אהבה. השנייה הכורח בהכנה לחיים בעולם אדיש ותובעני. במקרים רבים נדחפים ההורים על ידי האהבה שלהם דווקא להדגים לתינוקם וגם לייצג עבורו את הצפוי לו במגעו עם העולם האדיש. בפעולתם להשגת דבר זה נדרס כמובן גורם האהבה שהוא דווקא הגורם המחזק את יכולתו של התינוק לקבל את העולם כפי שהוא.
זוהי טעות קריטית. היא ממעידה את כל מערך החניכה של התינוק. כי בעיניו נמסרים לו פרטי מידע באמצעות התקפה חזיתית על שלומו. ואם כן הוא דוחה את יד הוריו המושטת אליו בשם היעילות ותר כל העת אחר ידם המושטת באהבה. אם לא יוותר להם ולא יסתגל להעדרה של האהבה בדו שיח שהוריו מקיימים אתו על עתיד דרכו, הוא יידחק אל שולי החברה ואל נתיב הענישה הספונטני או זה הרשמי. [ובכן מהי השפעתם של הכמות ושל אופי האהבה שהתינוק מקבל מהוריו על הכיוון שהוא יבחר לעצמו בדרך חייו: הוא יצייר את התקרה בקפלה הסיסטינית? או יצמיד, לפרנסתו, אקדח לרקתו של עובר אורח תמים, אקראי? ]
אצל רוב התינוקות הצריחה עצמה נראית חולפת עם בגרותם והמחסור המתמיד מקבל צורות ביטוי אחרות. הצלילים הגבוהים שמפיקים מיתרי הקול הזעירים של התינוק הופכים למחשבה דיבור ומעשה. יש תינוקות שמסיימים את נעוריהם בבית הספר התיכון ומגיעים לאוניברסיטה, אחר כך אל הארגונים הכלכליים, אל זוגיות מסתגלת, ומכאן אל חיים טובים של בינוניות וצער מתמשך, האחרים לא מסיימים את בית הספר התיכון ומגיעים בטובם לסצנות רחוב אלימות, לתוקפנות אישית וכלכלית, ומשם לנתיבי הבידוד הניכור והענישה. בכל אחד מן המקרים האלה נמזגת הצריחה של התינוק בטיב שיקולי הדעת שלו, בדיבורים ובמעשים. אבל בחביונות האנושיים, מתחת לפסדה, ממשיכה הצריחה לצרוח את המחסור המתמיד, הבלתי נסבל מול העולם האדיש. להבנתנו את העניין הזה נוכל לשאול שאלה פשוטה: לאן הצריחה נעלמה עם בגרותנו, האם משהו השתנה?
על הרקע הזה אני מתבונן ביצירותיהם של תינוקות גדולי עולם: המצאת הגלגל, החזרת השמש אל מרכז המעגל הפנימי, גילוי כוח הכבידה, חשיפת קרני הרנטגן, הפרסקו בקפלה הסיסטינית, העמדת המציאות הפיסית על חלל/זמן, חתימת המשנה, [עליית הנאציזם, התפשטות הקומוניזם, הפשיזם,] "המלט", הסונטה לארפגונה, "הרומן שלי עם אנני", "החטא ועונשו" גשר הזהב, האופן שבו היא מחייכת - כל אלה נשמעים לי כמו הפצרה.
אני מעיין לרגע באחת האפשרויות: תנועת הגל של הקדנצה לקראת סופה של הסונטה ה23 לפסנתר של בטהובן. על רקע האקורדים העמוקים של יד שמאל. אלה הן נקישות על דלת סגורה. נקישות שלעולם לא תיענינה. אותו נדנוד רחום, אותה שפעת געגועים אל מי אל מה, שוב ושוב ושוב מול אדישות ושוויון נפש, מול פני הקרח של הצדק האנושי המנוול, מול הלא כלום שלעולם אין בדעתו לספק איזה דבר ובוודאי אינו נחמה על היעדרו. איזה תינוק היה בטהובן. כאילו שזה משנה, ומה צורחת הסונטה שלו, יחד אתנו , כל הזמן.
