נקודה שבועית - פרשת "שלח" 

השבת נקרא בפרשת השבוע, פרשת "שלח לך", את אחד מהאירועים המכוננים ביותר שעברו על עם ישראל בדרכו במדבר: חטא המרגלים.

למעשה זהו אירוע שבעקבותיו הלכו בני ישראל, מעבר לשנה וכמה חודשים שצעדו עד כה, עוד כ- 38 שנים עד לכדי 40 שנות הליכה במדבר וכל זה כעונש על החטא הקשה בו חטאו המרגלים.

על פי תיאור המקרא, ה' קורא למשה לשלוח אנשים שיתורו את ארץ ישראל בטרם יכנסו אליה. גם בתחילת חומש "דברים" מוזכר המקרה אודות המרגלים.

בין שני המקורות האלה יש כמה הבדלים אולם ההבדל הבולט בינם הוא הגורם השולח את המרגלים: בפרשתנו ה' הוא היוזם לשליחת הנשיאים, ובפרשת דברים העם עצמו הוא היוזם על מנת למצוא את הדרך הקלה ביותר כדי לכבוש את הארץ.

הרב יעקב מדן מציע פיתרון להבדל הגדול בין המקורות: השליחות בפרשה שלנו היא שליחות כולה מדעת ה'. זוהי שליחות של קודש. זו אחת הסיבות שממנים לשליחות הזאת דווקא נשיאים מתוך השבטים. למעשה תפקידם המקורים של הנשיאים על פי ה' הוא למצוא ולראות את הנחלות שלהם שבט שבט על ידי כל נשיא ונשיא בטרם יכנסו לארץ ולחלוקתה לנחלות.

בפרשת במדבר לעומת זאת מדוברת על שליחות שכולה חולין. העם מפחד מפני העמים היושבים בתוך ארץ כנען ודורש ממשה לשלוח "יחידת מודיעין" שתבדוק היטב מול מי עתידים להלחם.

המקרה שבפרשה שלנו שמפורט לפרטי פרטים למעשה משלב בין שתי השליחויות הללו וכאן גם טמונה אחת הטעויות הגדולות בכך. משה מחליט שאותם נשיאים שתפקידם לבדוק את נחלות הארץ ואת טיבם יעשו גם "תפקיד צבאי" על מנת לחזק את העם. לעומת יהושע ששלח ליריחו רק שני מרגלים שהיו מיומנים לכך, משה מטיל על נשיאי השבטים את הפעולה הצבאית. יש כאן עירוב של שליחות קודש (ה' שולח) לשליחות של חולין (העם שולח).

משה היה בטוח בהצלחת כיבוש הארץ בדבר ה', ולכן השקיע את מאמציו בבחירת האנשים לטובת שליחות הקודש של ה' ומיעט בחשיבות שליחות הריגול ולא התייחס כלל לסכנותיה. הוא ראה בה כטפלה לעיקר.

התוצאה הייתה הפוכה לחלוטין: העם הרי היה בחששות כבדים. מטעמו נשלחו נשיאים שרובם לא מוכשר צבאית להיות מרגלים לצורך מודיעין ועל כן כשהגיעו לנחלתו של יהודה, לחברון, ושם ראו את הענקים הם התחילו לחשוש מאוד. הם הרגישו עוינות גדולה מצד המקומיים וזה הפך אצלם לאימה גדולה. הם רק רצו כבר לשוב למשפחותיהם במדבר ולא להיגרר למלחמה מול אותם ענקים. רוחם הגבוהה מהשליחות הקדושה על הנחלות נחלשה לחלוטין, ומראם המפוחד של הנשיאים בשובם לעם התפשט במהירות לכל בני ישראל. כלב, נשיא שבט יהודה, היה היחיד שעמד מול הנשיאים. הוא היחיד שלא חשש להכנס לתוך העיר לעומת שאר הנשיאים שנשארו בחוץ. הוא היה בעל רוח לחימה ואומץ לב. רוח זו היא שהביאה אותו לצעוק אל העם: "עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה".

רוחו של כלב היא הרוח האמיתית שעלינו לשאוב מהסיפור הזה. לדבוק ברצונו של ה' ולבטוח בו כל זמן וכל עת.

שבת שלום ומבורך!

לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס ושמואל פולק שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם

אתר "חוויית השבוע שלי"   http://2all.co.il/web/Sites13/hy3/