תנועה בבית הספר 

הייתי בסך הכול בן 12 וחודשיים כשהבנתי מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול. זה היה ביום הראשון בתיכון, בתחילת כיתה ז', או ליתר דיוק, כיתה ז' 1.

בשיעור הראשון התישבתי כהרגלי בשורה האחרונה והתבוננתי בהשתאות ב 35 ילדים רועשים ומרוגשים, במורה אחת חסרת כל סיכוי להשתלט על הבלגן הכללי, וברצף המחשבות והתהיות שחלפו ללא הרף בראשי.

רק אתמול חזרתי ממחנה קיץ בו עברתי את קורס המדריכים הצעירים של התנועה. מפגש ההכרות במחנה היה הרבה יותר שקט ורגוע. ניסית להבין למה. אולי בגלל שבקבוצה שלי היו רק עשרה ילדים? אולי בגלל שהמדריך פתח את המפגש בסיפור אישי מרגש? ואולי זה רק בגלל שהיתה לי מטרה ברורה – להיות מדריך.  

שיעור שני, המורה להיסטוריה הוציא מהכיתה שני ילדים שהתווכחו ביניהם למי שייך כסא פשוט ונטול כל ערך. היו עוד המון כסאות מסביב כך שהם בטח רבו ביניהם כי לא היה להם משהו יותר מעניין לעשות. כשהם יצאו השתרר שקט מוזר שרק הבליט עוד יותר את פרץ המחשבות הרועשות שלי. במחנה מעולם לא הוציאו תלמיד מהכיתה, כי ממילא למדנו בחוץ, בטבע. גם לא היו עונשים. אם מישהו נהג שלא לפי כללי המקום, היינו עוצרים את הפעילות ודנים על כך. זה הספיק לו כדי להבין שכדאי להתחשב בחברים לכתה.

שיעור שלישי, גיאוגרפיה. מורה כסוף שיער נמוך ועצבני. מאוחר יותר נודע לנו שזו היתה השנה האחרונה שלו לפני היציאה לפנסיה, ושבעשרים השנים האחרונות הוא כועס על כך שלא אפשרו לו להתקדם למשרת מפקח. זה הסתבר לו כשכבר היתה לו קביעות ולכן לא היה כדאי לו לעזוב את המקצוע. באותו רגע עוד לא ידעתי את זה אבל הרגשתי בכל עצמותי שהוא לא רוצה להיות שם, בכיתה הזו. הבנתי אותו כי גם אני לא הייתי שם, הייתי במחנה. נזכרתי בשי, מדריך הקבוצה שלי, נער חייכן וצנוע מכתה יא'. היה מדבר איתנו בגובהה העיניים, הרגשתי כמה הוא רוצה להצליח בתפקידו, ועד כמה אנחנו חשובים לו. לילה שלם הוא לא ישן כי הרגיש שלא היה מוכן לפעילות שלמחרת.

שיעור רביעי, טריגונומטריה. זוויות, הרגשתי שאני יודע את החומר מצוין. למרות הסימפטיה והרוגע ששידרה המורה עם המשקפיים, נזרקתי שוב למחנה. גם שם למדנו על זוויות, אבל הן לא היו משורטטות על הלוח, בנינו אותן יחד כשלמדנו קשרים וחיברנו סנדות, כדי לבנות מתקנים שונים. היתה שם זווית ישרה, וחדה, וכהה, וכל מה שהמורה ניסתה להסביר. אבל שם נגענו בהן הרגשנו אותן.

בשיעור החמישי זה קרה. המורה לאנגלית ניסתה ללא הועיל להשליט סדר בכיתה. הבטתי החוצה מהחלון וראיתי קבוצת נערים יושבים על הדשא במעגל ומשוחחים ביניהם. הפער בין הלחץ ששרר בכיתה למה שהתרחש בחוץ העיף אותי מייד למחנה. שם ישבנו ולמדנו רק במעגל. לא היה בכלל לוח, הנחנו בריסטול גדול במרכז המעגל ושירטנו עליו, המדריך היה מעיין חבר לשיחה, הוא עורר נושאים וכיוון את הדיון. לא הרים את קולו, לא איים, לא כעס, רק התערב מדי פעם כשהרגיש שהדיון סוטה מהנושא.

חזרתי לכיתה רק כשהמורה התקרבה אלי ושאלה אותי באנגלית איך קוראים לי. צחוק הילדים שהבחינו בכך שחלמתי בהקיץ השתתק לרגע כשעניתי לה.

ואז עלתה בי השאלה: מה אני בכלל עושה פה? למה ההורים שלי שלחו אותי לכאן? מה אני מרוויח מהלימודים האלה בבית הספר? הרי במחנה למדתי תוך שבועיים את מה שלא ילמדו אותי כאן במשך שש השנים הבאות. לרגע ריחמתי על עצמי אבל לפתע התחלפו הרחמים העצמיים בתובנה. כשאגדל אשנה את מערכת החינוך. אני אהיה מורה ואלמד ילדים להקשיב אחד לשני, לדון ולהבין את הטבע שלהם, אני אשב איתם יחד במעגל ואשוחח איתם על נושאים שונים. נצא יחד לטיולים ולכל מני מקומות מעניינים כדי ללמוד על החיים. אלמד אותם בהתלהבות רק את מה שמעניין את גלעד שדמון, ואשחק איתם משחקים. כשימאס לי ללמד אתן למורים צעירים ונלהבים ללמד במקומי. אני רוצה שהילדים יגיעו לבית הספר מרצון, שישתו את החומר בצימאון שרק יעורר בהם יותר סקרנות ועניין. הבנתי שכשאהיה גדול אהיה מורה.