פגשתי קבוצת אימהות. לכולם ילדים גדולים. החלטתי לא לדבר על היחסים שלהן עם ילדיהן, אלא לחבר אותן לילדות שלהן, שם חוו באופן יותר מאוזן את היחסים.
ההבנה לגבי ילדיהן ממקומן כילדות האיר בהן מקום מסוים. הן סיפרו לי על הילדות שלהן ועל הקושי, על מה שהיה חסר בילדות.
(אל תיקחו את הסיפור באופן חד צדדי, ההורים
גם נתנו להן "מתנות" שבעיקר חישלו אותן
לשרוד את החיים ופחות לחיות מתוך עוצמה).
החוסר מהוריהן לווה בסיפורים עצובים: "בדידות, הורים קשי יום שלא ראו אותי,
חוסר בהערכה, צורך במרחב ופרטיות,
משמעת וחוקים, בוחנים ושופטים, עונשים,
איומים, חוסר בשמחת חיים, אימא חולה
כל הזמן בבית, אי אפשר להביא חברים,
אחריות לטפל באחים ואחיות במקום ילדות,
חוסר אפשרות לממש כישרון, חילוקי דעות
וריבים בין הורים, יציאה מהבית לפנימייה ללא
אבא ואימא. אכזבות, חוסר חום, כעס, בושה,…" המסקנות היו שקופות:
• כולן חוו חוסר מההורים.
• אותו חוסר מהילדות, חוזר כצורך שוב ושוב בחייהן כבוגרות.
• בכל מקום שבו הן בסיטואציה
רגשית או מנטאלית לא נעימה(מול ילדן או בן הזוג)
הם נהפכות לילדות הקטנות מילדותן.
ומי שמולם ביחסים חווה תגובה לא נעימה.
• בכל מקום בו יש חוויה רגשית או מנטאלית:
מכעס ועד הדחקה,
מהתפרצות ועד איפוק,
קיים צורך לא ממומש מילדותן.
המכנה המשותף בכל המקרים ביחסים עם ההורים שלהן: "ההורים לא ראו אותי" באותו רגע.
אחד או יותר מ-' 5 הוויטמינים' לבריאות נפשית לא ניתן ע"י ההורים:
• לא הבינו אותי באותו רגע,
• לא כבדו אותי באותו רגע,
• לא העריכו אותי באותו רגע,
• לא נתנו לי בטחון באותו רגע.
• לא אהבו אותי באותו רגע,
זאת לא הבעיה של מי שנמצא מולכם, לא הוא הקושי!
הקושי טמון אצלכם בצורך הלא ממומש שלכם מהילדות ואתם מוזמנים למצוא אותו בטבלה המצ"ב:
צרכי בטחון
(הישרדות)
צרכי הבנה וכבוד
צרכי אהבה
צרכי הערכה
להיות קיימיםלהיות מובנים
ש"יראו" אותנו
ש"יספרו" אותנו
להיות בטוחים
להיות מוגנים שיתייחסו אלי
שיקשיבו לי
שיתחשבו בי
להיות נחוץ
להשפיע
להיות משמעותי
לתרום ל להיות חלק מקבוצה
להיות אהובים/רצויים
להיות שייכים להיות טובים
להצליח
להיות "בסדר"
להיות מוערכים
אז מה עושים?
• נתתם כוח לצורך הזה ואתם מטילים אותו /משליכים על אנשים ומצבים בחיים שלכם.
לכן כדאי לעשות עבודה אישית ולהיפרד מהצורך כדי לקבל חזרה את הכוח שלכם.
•
• אל תעשו לילדכם מה שעשו לכם!
תראו את ילדכם ומה הצורך שלו.
את הצורך הנפשי לא החומרי!
תראו אותם!
מספר סטיבן קובי: "בעקבות התבוננות שרכשתי מחוכמת שבט הבנטו, החי באפריקה, באותה תרבות, אנשים מברכים זה את זה באמרה:"אובנטו" שפירושה 'אני רואה אותך'!
לומר 'אני רואה אותך' פירושה לומר 'אני מכיר בייחודיות שלך'.
זה לומר :אני מקשיב לך, למרות שדעתי שונהאני מכבד אותך, למרות שאני לא מסכים איתךאני מעריך אותך, למרות שמעשייך לא מקובלים עלי
אני אוהב אותך , לא משנה מי ואיך אתה…ללא תנאי!
אושר במשפחה - אריה קלטמן
מלמד תקשורת וקירבה בין הורים לילדיהם המתבגרים והמבוגרים