מעמדות אזרחיים בישראל 

מעמדות אזרחיים בישראל, מענה למדינת כל אזרחיה

המדינה הדמוקרטית הנחילה להמונים את מיתוס השוויון בין האזרחים, האמור להתבטא בשני רבדים מרכזיים: בקביעת מדיניות הוגנת, מאוזנת ושווה של השלטון כלפי כל האזרחים במדינה ובחקיקת חוקים שוויוניים הנוגעים לכל האזרחים ללא כל הבדל של דת, לאום או מין. אלא שהמציאות החברתית בחברות הדמוקרטיות רחוקה מאשליית המיתוס, וקריסתה של האסכולה הקומוניסטית הובילה לסוף עידן התמימות ולסופו של רעיון השוויון בין האזרחים. תיאורו של יובל נח הררי, מרצה להיסטוריה ומחבר רב המכר קיצור תולדות האנושות, בעניין המתחים בין ערך השוויון ובין ערך החירות, מעניין ומעורר למחשבה:

בני המערב המודרני מאמינים מצד אחד בשוויון ומצד שני בחירות. אולם שני אלה לא תמיד עולים בקנה אחד, והניסיונות ליישב בין השוויון לבין החירות הזינו אינספור התפתחויות מאז 1789.

המשטרים הליברליים של המאה ה-19 איפשרו יותר ויותר חירות, אולם התוצאה היתה גם יותר ויותר פערים חברתיים, שכירסמו בשוויון. המשטרים הקומוניסטיים במאה ה-20 נעו בכיוון ההפוך. כדי להבטיח שוויון הם הגבילו יותר ויותר את החירות, וחלקם שללו כליל את החירות מבני האדם בשמו של שוויון מוחלט. מדינת הרווחה בת-ימינו מנסה לפלס דרך אמצע בין שני הקצוות, וסופגת קיתונות של רותחים מימין ומשמאל על כך שהיא נוטה יותר מדי לפה או יותר מדי לשם. כפי שתרבות ימי הביניים לא הצליחה מעולם לפשר בין האבירות לנצרות, כך העולם המודרני לא הצליח מעולם לפשר באמת בין השוויון לבין החירות. המתחים הללו אינם פגם בתרבות של ימי הביניים או בתרבות המודרנית. הם חלק בלתי נפרד ממהותה של כל תרבות אנושית. יתרה מזו, הם הדלק של ההיסטוריה, אשר אחראי לחלק ניכר מהיצירתיות, מהדינמיות ומהפעלתנות של התרבויות האנושיות.

תרבות ללא מתחים פנימיים היא תרבות מתה. הוויכוח בין השוויון לחירות יסתיים רק כאשר לבני אדם לא יהיה אכפת יותר מהשוויון ומהחירות [...] לכן כל תרבות מלאה תמיד במתחים, בדילמות ובקונפליקטים בלתי פתירים, וכל אדם ששייך לתרבות מסוימת נוטה להאמין באמונות סותרות ולהתלבט בין ערכים סותרים. זוהי יכולת אנושית בסיסית וחיונית ביותר. אם בני האדם לא היו מסוגלים להאמין בו-זמנית באמונות ובערכים סותרים, כנראה שלא היה אפשר לקיים את הסדר האנושי, או לחלופין ההיסטוריה היתה קופאת על שמריה מבלי יכולת לזוז[1].

מדינות דמוקרטיות - בין אם במדיניות השלטון שלהן ובדרך הקצאת המשאבים שלהן ובין אם בחקיקת הפרלמנט - מסייעות בפועל להתחזקותם או היחלשותם של מעמדות שונים בחברה. כל מדיניות או חקיקה מעניקות בהכרח יתרון למעמד חברתי מסוים או לקבוצה רלבנטית, ומובילות להתחזקותם על חשבון החלשת מעמד חברתי אחר. כך לדוגמה, מדיניות וחקיקה המכוונות לכאורה למטרת התפתחותו של המשק לטובת כלל האזרחים, מיטיבות בפועל עם המגזר העסקי בעיקר ומחזקות את מעמד האליטה הכלכלית השלטת בחברה, זאת על חשבון הרעה יחסית במצבו של מעמד העובדים בחברה, המתבטאת בהגדלת הפערים החברתיים. המפלגות הפוליטיות המיוצגות בכל הפרלמנטים הדמוקרטיים בעולם פועלות לקידום אינטרסים של מעמדות, מגזרים או קבוצות בחברה כדי ליצור יתרון יחסי למעמד, למגזר או לקבוצה. זו מהותה בפועל של הפעילות הפרלמנטרית המפלגתית, להבדיל מההנחה הרווחת כי פעילות פרלמנטרית של הנבחרים ממוקדת בעיקרה בטובת הכלל והאינטרס הציבורי.

מיתוס השוויון בין האזרחים נרמס בעוצמה תחת גלגלי הקפיטליזם והכלכלה המודרנית. הכלכלה היא תחום אחד שקיים בו אי שוויון בין האזרחים. תחום אחר הוא הקניית החינוך מיסודי ועד השכלה גבוהה, ואף הוא רחוק מלהיות שוויוני בין האזרחים, שכן הצלחה בו מותנית במדיניות ממשלתית או ביכולת כלכלית של הפרט להשקיע בהעשרה חינוכית. תחום נוסף הוא שירותי הבריאות, הרחוקים אף הם מלהיות שוויוניים בין האזרחים, עקב מדיניות ממשלתית המקבעת לרוב הבדלים בין מרכז לפריפריה או בגין יכולת כלכלית של הפרט המאפשרת נגישות לרפואה פרטית ואיכותית; וכך גם בתחומי חיים נוספים.

מדינות דמוקרטיות אינן פועלות בשם השוויון המלא בין האזרחים. הן פועלות מכוחן של השפעות אחרות - פוליטיות, כלכליות וחברתיות - במטרה להחליט על מדיניות או חקיקה לא שוויוניות לרוב, ובאמצעות השגת הסכמה רחבה, מדיניות וחקיקה שתהיינה הקרובות ביותר להיחשב שוויוניות או מוצדקות חברתית, ומטרתן - להיטיב עם חלקים נכבדים באוכלוסייה, הכרוכות בפגיעה מינימלית בחלקים מצומצמים באוכלוסייה; להטיל חובה על חלקים נכבדים באוכלוסייה תוך כדי העדפה יחסית של חלקים מצומצמים באוכלוסייה; להיטיב עם חלקים מצומצמים באוכלוסייה עם סיכויי פגיעה מינימלית במצבם של חלקים נכבדים באוכלוסייה; להטיל חובה על חלקים מצומצמים באוכלוסייה עם סיכויי שיפור במצבם של חלקים נכבדים באוכלוסייה. קביעת מדיניות וחקיקת חוקים הן מלאכת האמנות שניתנה בידי פוליטיקאים כדי לעצב את החברה מבלי לערער את יציבותה, כשם שפסל צריך להקפיד על מכות הפטיש באזמל כדי שהאבן לא תיסדק או תישבר בטרם ישלים את יצירתו. מהפכות ומשברים חברתיים הם לרוב פועל יוצא של היעדר הסכמה בין האזרחים לשלטון על תפיסת המדיניות החברתית-כלכלית, המכתיבה רצף של החלטות וחוקים, ולא פועל יוצא של היעדר שוויון מלא בין האזרחים.

ההתייחסות לערך השוויון בין האזרחים נוגעת בשלושה רבדים חשובים. רוב המדינות הדמוקרטיות מתהדרות בערך השוויון הבסיסי המתקיים בין האזרחים, זה הנוגע לזכות לבחור ולהיבחר, לחופש הביטוי, לחופש ההתאגדות, לחופש העיסוק ולמשפט הוגן. זכויות אלה ואחרות הן הרובד הבסיסי והמהותי בכל דמוקרטיה, אלא שזו תפאורה מרשימה שנועדה להסיט את תשומת הלב מקשייהן של רוב החברות הדמוקרטיות. הרובד של ערך השוויון הבסיסי בין האזרחים הוא מכנה משותף למדינות הדמוקרטיות, וממנו הן יונקות את הלגיטימציה שנותנים האזרחים למערכות השלטוניות. מנגד, מדינות אלה מתמודדות עם שני רבדים נוספים המתאפיינים בהיעדר שוויון בין אזרחים. במדינות מסוימות מתקיים אי שוויון בין האזרחים ברובד החברתי-כלכלי המובנה לתוך השיטה הקפיטליסטית והחברה המודרנית, וראוי לציון בהקשר זה מאמציהן של מדינות סקנדינביה, שהשכילו להתמודד עם תופעת אי השוויון המובנה באופן טוב יותר ממדינות אחרות. במדינות מסוימות מתקיים אי השוויון בין אזרחים ברובד החברתי-כלכלי, אך נוסף על כך מתקיים אי שוויון בין אזרחים על רקע של אילוצים הנובעים מהרובד האתני-לאומי, המתבטא בהרכב אוכלוסייה מיוחד המשלב זהויות לאומיות ואתניות שונות שאפשר לייחס את היווצרותן לפרקים קודמים בהיסטוריה, אך גם על רקע תופעת ההגירה המתרחבת במעבר ממדינות לא דמוקרטיות למדינות הדמוקרטיות האופיינית לתקופה האחרונה.

האזרחים נוטים לראות בשלטון מקור הסמכות להסדרת השוויון בין האזרחים ברובד החברתי-כלכלי, בעוד השלטון רואה את מצב אי השוויון בין האזרחים ברובד זה כמובנה בתוך החברה המודרנית. תפקידו המרכזי של השלטון אפוא הנו לקבוע הסדרים באמצעות מדיניות או חקיקה בנוגע לכל מצבי האי שוויון בחברה, שהם רבים ומגוונים. נדגים בשתי דוגמאות את הרעיון שלפיו השלטון אחראי לקביעת הסדרים בחברה ולא להסדרת שוויון בין האזרחים. בכל חברה נתונה חיים במשותף עשירים ועניים. אין סיכוי שמדיניות או חקיקה יהפכו את כל האזרחים לעשירים או חלילה את כולם לעניים. תמיד אלה ואלה יהיו חלק מחברה אנושית. במצב של אי שוויון בחלוקת העושר בחברה השלטון יכול לקבוע למשל דרגות מס פרוגרסיביות על השתכרות מעבודה, כך ששכירים המשתכרים מתחת לשכר מסוים לא ישלמו כלל מס על שכרם, אחרים ישלמו מס עולה בהתאם לגובה משכורתם, ואילו המשתכרים ברמות שכר גבוהות ישלמו מס גבוה במיוחד על הכנסתם. האם מדיניות דרגות המס תשנה את מצב אי השוויון בחברה בין עשירים לעניים? התשובה היא שלילית, אבל המדיניות קבעה הסדר מסוים בתוך אי השוויון בהשתכרות שהוא הגיוני ויכול להתקבל בהבנה על ידי האזרחים. אזרחים בהתאם ליכולותיהם הכלכליות ובחירתם החופשית חיים במרכז או בפריפריה של המדינה, כאשר רמת השירותים שמעניקה הממשלה בפריפריה במגוון תחומי החיים (כגון: רפואה וחינוך) נמוכה מזו הניתנת במרכז. האם מדיניות או חקיקה ממשלתיות יכולות להסדיר שוויון בין האזרחים בקבלת שירותים ממשלתיים הזהים ברמתם ובאיכותם לכל אזרחי המדינה? התשובה היא שלילית, וממגוון סיבות. במצב זה השלטון יכול לנסות ולתגמל את אזרחי הפריפריה בדרכים שונות, תוך כדי העדפתם על פני אזרחי המרכז, למשל במתן הטבות מס על שכרם. מדיניות הטבות המס ליישובים בפריפריה אינה נוגעת ישירות לרמת השירותים הממשלתיים בה, אך מתקבלת על ידי אזרחי הפריפריה כצעד ראוי המסייע להם בצמצום הפערים הכלכליים מול אזרחי המרכז.

בחברה המודרנית מתקיים אי שוויון מובנה בין האזרחים ברובד החברתי-כלכלי וברובד האתני-לאומי בניגוד להשקפה או האידיאה בדבר השוויון בין האזרחים. להוכחת אי השוויון בין האזרחים נסתייע בתאוריה מטפורית חדשה שתיקרא: דנ”א חברתי - אי השוויון בין האזרחים.

לכל אזרח בחברה המודרנית יש דנ"א חברתי; ואם כך, כיצד נוצר הדנ"א החברתי של האזרחים, מה הן תכונותיו ומה הקשר בינו ובין השלטון?

התאוריה בדבר הדנ"א החברתי מתבססת על קבוצות השתייכות חברתיות. קבוצות אלה נחלקות לשתי קטגוריות: קבוצות השתייכות חברתיות רלבנטיות אשר המאפיין שלהן הוא העובדה שהשלטון קבע את התייחסותו לגביהן במדיניות או בחקיקה, ומשלב זה הקבוצה היא מרכיב בדנ"א החברתי של האזרחים; קבוצות השתייכות חברתיות בלתי-רלבנטיות, שאין השלטון מתייחס אליהן במדיניות או בחקיקה, אך במועד מסוים ובהתאם לנסיבות עשויות החלטות שלטוניות לגרום להיותן קבוצות השתייכות חברתיות רלבנטיות. בקבוצת השתייכות חברתית רלבנטית כלולה כל האוכלוסייה במדינה (או רובה). לכל קבוצה כזאת יש שתי תכונות יסוד, תכונה A ותכונה B; חלק מהאוכלוסייה הוא בעל תכונה A והחלק האחר הוא בעל תכונה B. תכונה A היא התכונה האקטיבית, המייצגת את הקבוצה האחת באוכלוסייה שלגביה נקבעה המדיניות או החקיקה, קרי הקבוצה המושפעת ישירות, ואילו תכונה B היא התכונה הפאסיבית, המייצגת את הקבוצה האחרת באוכלוסייה, ולרוב היא הקבוצה המושפעת בעקיפין. לקבוצה מוגדרת באוכלוסייה יכולות להיות קבוצות משנה, זאת אם השלטון קבע את התייחסותו גם בנוגע לקבוצות אלה. קבוצות המשנה מיוצגות על ידי אותיות ומספרים A2 ,A1 וכך הלאה. כל קבוצת משנה מיוצגת על ידי שתי תכונות משנה, המסומנות באותיות קטנות a ו-b. לפני שנמשיך בהצגת התאוריה נדגים את רעיון הקבוצות החברתיות ואת השפעת השלטון עליהן.

דוגמה: קבוצת השתייכות חברתית רלבנטית - מין, תכונת יסוד A: נשים, תכונת יסוד B: גברים.

התייחסות השלטון: חקיקה לעניין זכויות נשים בתקופת היריון ולאחר הלידה. קבוצת הנשים זוכה להטבות שונות ולהגנת החוק ובכך מושפעת ישירות מהחקיקה, ואילו קבוצת הגברים מושפעת בעקיפין מכיוון שלרוב הם נשואים לאותן נשים.

קבוצת משנה (לתכונת יסוד A: נשים) - עבודה (A1). תכונות משנה: נשים עובדות (a), נשים שאינן עובדות (b).

התייחסות השלטון: חקיקה לעניין מתן הטבות ותמריצים לנשים עובדות כדי להביא לשילובן המוגבר של נשים בשוק העבודה. קבוצת הנשים העובדות נהנית מזכויות יתר ובכך מושפעת ישירות מהחקיקה, ואילו על קבוצת הנשים שאין באפשרותן בשלב זה להשתלב בשוק העבודה, יכול להיות מופעל לחץ עקיף, מקרב בן הזוג או בני משפחה אחרים, להצטרף לשוק העבודה כדי להיטיב את מצבן הכלכלי.

קבוצת משנה (לתכונת יסוד A: נשים) - הורות (A2). תכונות משנה: אמהות חד-הוריות (a), אמהות במשפחה נורמטיבית, שני הורים, אב ואם (b).

התייחסות השלטון: חקיקה לעניין מתן סיוע לאמהות חד-הוריות כדי שתוכלנה להתגבר על קשיי המחיה. קבוצת האמהות החד-הוריות נהנית מסיוע כספי ומהקלות בעלות שווי ערך כספי ובכך מושפעת ישירות מהחקיקה, ואילו על חלק מסוים בקבוצת האמהות הנורמטיביות יכולה להיווצר השפעה עקיפה בדמות מחשבות על פירוק התא המשפחתי, זאת מכיוון שקיימת רשת ביטחון כלכלית לאמהות חד-הוריות.

כמו שהדגמנו, השלטון מעורב בחקיקה מרגע שזיהה צורך להתייחס למצב של אי שוויון בקבוצת השתייכות חברתית או בקבוצות המשנה שלה. באופן כללי אפשר לקבוע כי זהו סדר הדברים ברוב ההחלטות השלטוניות המתבטאות בקביעת מדיניות ובקידום חקיקה: קודם זיהוי הצורך של קבוצה ספציפית באוכלוסייה בהתאם להשתייכותה לקבוצה חברתית מסוימת או לקבוצות משנה שלה, וכפועל יוצא הפעלת דפוס התנהלות שלטונית המונע על ידי גורמים שונים ומתבטא בסופו של התהליך בקביעת מדיניות וייזום חקיקה.

סליל הדנ”א החברתי של כל אזרח מורכב מרצף של השתייכויות לקבוצות חברתיות רלבנטיות ובייצובו בתכונה A או בתכונה B (בהקבלה, בקבוצה א’ או בקבוצה ב’ של האוכלוסייה) וכן לייצובו בקבוצות המשנה ובתכונות המשנה שלהן a או b. נניח עתה כי בחברה המודרנית קיימות כמאה קבוצות השתייכות רלבנטיות על בסיס המדיניות הנהוגה ועל סמך ספר החוקים. מכאן שמספר האפשרויות השונות לסליל הדנ”א החברתי של האזרחים הוא בלתי-מוגבל. אפשר להסיק מזאת כי באוכלוסייה של מיליוני אזרחים ההסתברות כי יימצאו שני אזרחים בעלי סליל דנ”א חברתי זהה היא כמעט אפסית. תובנה זו מחדדת עוד יותר את הפער העצום בין ההשקפה הרווחת בדבר השוויון בין כל האזרחים בראיית השלטון או בראיית החוק (כולם שווים בפני החוק), לבין המציאות שלפיה השלטון אינו יכול להוציא תחת התנהלותו אף לא שני אזרחים השווים בזכויותיהם ובחובותיהם. מכלול התייחסויות השלטון אל אזרחיו במדיניות או בחקיקה מכתיב אי שוויון מוחלט בין האזרחים במבחן התוצאה.

הדנ”א החברתי שונה מהדנ”א הביולוגי בשני מובנים עיקריים: סליל הדנ”א החברתי אינו סופי; כל החלטה שלטונית עשויה להוסיף חוליה נוספת לסליל זה. הסליל הביולוגי, לעומת זאת, הוא גנטי וקבוע לאדם. נוסף על כך, על פי רוב יכול כל אזרח לשנות את מיצובו בהקשר של תכונת יסוד מסוימת, בהחלטה אישית או בנסיבות של זמן. דוגמאות: אדם חילוני יכול להתחיל ולחיות את חייו כאדם דתי, אדם עני יכול להיות עשיר בבוא העת, גבר יכול לשנות את מינו לאישה, אדם יכול לעבור ממגוריו בפריפריה למגורים במרכז, אדם מעשן יכול להפסיק לעשן, מובטל יכול למצוא תעסוקה. בסליל הביולוגי המטען הגנטי קובע את מכלול תכונותיו של האדם (עם זאת, ייתכן שהתקדמות בחקר הגנום האנושי תאפשר בעתיד לשנות מקטעי גנים ובכך לשנות תכונות, או לתקן מקטעי גנים ובכך למנוע מחלות והעברתן לצאצאים). כאשר הדנ”א החברתי של כל אזרח משתנה מפעם לפעם כתוצאה מההתנהלות השלטונית או מהשפעת מערכת החוקים, השוויון היחיד הקיים בין כל האזרחים הוא הפוטנציאל לשינוי במצבם, פוטנציאל המניע את מעורבות האזרחים כלפי ההתנהלות השלטונית. הדנ”א החברתי של כל אזרח מבטא את מצבו בחיים, וממנו הוא עתיד לגזור את יחסו לשלטון, לשביעות רצון או לאכזבה.

האזרחים במדינת ישראל משתייכים לעשרות רבות של קבוצות חברתיות שונות. נדגים חלק משפע הקבוצות הקיימות ברובד החברתי-כלכלי ומקצת מקבוצות המשנה, על פי התייחסות השלטון במדיניות או בחקיקה: מין - נשים וגברים, מעמד כלכלי - עניים ועשירים (בסיווג לפי רמת השתכרות משפחתית ובחלוקה לעשירונים, קבוצת משנה: משפחות במצוקה - דירוג רווחה למשפחות נתמכות ולמשפחות יציבות או בלתי-נתמכות), מגורים - תושבי פריפריה ומרכז, מצב תעסוקתי - מובטלים ומועסקים, יכולת פיזית ומנטלית - אנשים עם מוגבלויות ואנשים שאינם מוגבלים, פנסיה - גמלאים והמצויים בגיל העבודה, גיל - צעירים ומבוגרים (קבוצת משנה: נוער - נוער בסיכון ונוער שאינו בסיכון), גיל זהב - קשישים ושאינם קשישים (קבוצת משנה: מצוקת קשישים - ניצולי שואה וקשישים עניים), אוכלוסייה ייחודית - חרדים ושאינם חרדים, קליטה - עולים חדשים ותושבים ותיקים, השכלה - סטודנטים ושאינם לומדים במוסדות להשכלה גבוהה, מקצוע - שכירים ועצמאיים, נדל”ן - בעלי דירה ושאינם בעלי דירה (חיים בשכירות או אצל ההורים), משפחה - משפחה חד-הורית (או משפחה אחרת) ואלה החיים במשפחה נורמטיבית (שני הורים: אב ואם), חוק - עבריינים (או בעלי עבר פלילי) ושומרי חוק, הסכמי עבודה - מאוגדים בהסכמי עבודה קיבוציים ושאינם מאוגדים בהסכמי עבודה כאלה, קצבה - מקבלי קצבאות ושאינם מקבלי קצבאות, עבודת אדמה - חקלאים ושאינם חקלאים, שהייה - השוהים לאורך זמן מחוץ לגבולות המדינה והשוהים דרך קבע בתחומי גבולות המדינה, עישון - מעשנים ושאינם מעשנים, כלי רכב - בעלי כלי רכב ושאינם בעלי כלי רכב.

החברה המודרנית-דמוקרטית היא חברה הנשענת על חוק וסדר. המדיניות והחקיקה מסדירות את השפעותיה של ההתפתחות הטכנולוגית ואת הקדמה האנושית בכל תחומי החיים במובניה החיוביים, אך גם בהיבטיה השליליים. פועל יוצא של הקדמה האנושית הוא ריבוי הולך ועולה בהתמדה של קבוצות השתייכות חברתיות וכן של קבוצות משנה המקבעות את אי השוויון בין האזרחים. מדינת ישראל אינה שונה בהרבה ממדינות דמוקרטיות אחרות ככל שזה נוגע לרובד החברתי-כלכלי; קבוצות ההשתייכות החברתיות הן די זהות ברוב המדינות הללו, אם כי המדיניות והחקיקה יכולות להיות שונות ממדינה למדינה. בשיטת הממשל המשולב, הממשלה היא האחראית על קביעת המדיניות וקידום החקיקה הנוגעות לקבוצות ההשתייכות החברתיות ברובד החברתי-כלכלי.

מדינת ישראל מתאפיינת גם ברובד אתני-לאומי המחייב את השלטון לקבוע את התייחסותו במדיניות או בחקיקה כלפי מספר מצומצם של קבוצות השתייכות חברתיות. הקבוצות הן: מוצא - יהודים ושאינם יהודים (המיעוטים), שירות צבאי פעיל - משרתים בצבא ושאינם משרתים בצבא (פטורים משירות צבאי), רקע צבאי - יוצאי צבא ושאינם יוצאי צבא, אמונה יהודית - דתיים וחילונים (קבוצת משנה: אפיון יהודי - יהדות אורתודוקסית ויהדות אחרת, רפורמית או קונסרבטיבית), החלה ריבונית - מתנחלים (מתיישבים מעבר לקווי 67) וישראלים (בתחומי קווי 67), החלה אזרחית - זרים (עובדים זרים, פליטים ומסתננים) וישראלים. כאשר סליל הדנ"א החברתי מורכב הן מקבוצות השתייכות חברתיות ברובד החברתי-כלכלי והן מקבוצות ההשתייכות ברובד האתני-לאומי, הרי מגמת אי השוויון בין האזרחים במדינת ישראל עולה בהתאמה. בשיטת הממשל המשולב, ממשל הנשיא אמון על המדיניות והחקיקה הנוגעות לקבוצות החברתיות המסווגות תחת הרובד האתני-לאומי.

לאחר הקדמה ארוכה וחשובה זו נפנה לעסוק בעמדת המיעוט הערבי בישראל הידועה בכותרתה, מדינת כל אזרחיה. עמדה זו חובקת תחתיה שתי משמעויות כבירות, האחת, המדינה חייבת לנהוג בשוויון מלא לכל אזרחיה ללא הבדל בין אזרחיה היהודים ובין אלה הערבים. בני המיעוט הערבי רואים בערך השוויון בין האזרחים הנחת יסוד שאין לערער עליה, גם אם לתפיסתם ערך זה עדיין אינו מיושם במלואו.

המשמעות השנייה, הנסמכת על הראשונה, נוגעת לשאלת הבעלות על המדינה, על הטריטוריה שלה - למי שייכת המדינה? להבנתו של המיעוט הערבי, השוויון בין כל האזרחים מכתיב כי המדינה שייכת לכל אזרחיה, ליהודים ולערבים יש בעלות משותפת על המדינה, ואם מתקיימת בעלות על המדינה המעניקה יתרונות ליהודים לבדם, בין אם במדיניות ובין אם בחקיקה, הרי ראוי ומוצדק לבטלם, למשל ביטול חוק השבות.

באשר למשמעות הראשונה הנוגעת לערך השוויון בין האזרחים, כבר הוכחנו כי לא ייתכן שוויון בין האזרחים, לא בין יהודים ליהודים וגם לא בין יהודים לערבים. לא קיים שוויון בין אזרחים, לא בישראל ולא בכל דמוקרטיה אחרת - זו המציאות בכל חברה מודרנית. נציגי המיעוט הערבי השתלטו על השיח הציבורי בסוגיית אי השוויון בין האזרחים וקבעו אותו על אפליית הערבים, מתוך הנחה שבין היהודים מתקיים שוויון מלא. עמדה מגמתית זו התערערה כאשר מחאות הקיץ בשנים 2011 ו-2012 העלו לתודעה הציבורית שני נושאים מרכזיים מאוד בהוויה החברתית הישראלית, המציגים את סוגיית אי השוויון בין האזרחים מזווית שונה לחלוטין. הזרם המרכזי של הרוב היהודי יצא חוצץ נגד אי השוויון בין האזרחים בסוגיית אי השוויון בנטל השירות הצבאי ובסוגיית אי השוויון במדיניות הדיור. בשתי סוגיות אלה, החרדים והערבים, כקבוצות מיעוט בחברה, נהנו מיתרון על הרוב. החרדים ברובם והערבים בכללם פטורים משירות צבאי, וכן נקבעה מדיניות דיור להעדפת המגזר החרדי (תכנית "מחיר למשתכן"), בעוד במגזר הערבי הבנייה הבלתי-חוקית נמשכת ללא כל אכיפה אפקטיבית כדי לאפשר פתרונות דיור. החרדים והערבים לא נטלו חלק פעיל במחאה החברתית, מכיוון שהם היו מסודרים בסוגיות השירות הצבאי והדיור, בעוד הרוב היהודי נאנק תחת עול השירות הצבאי בסדיר ובמילואים ותחת הקשיים הנערמים על היכולת לרכוש דירה. השיח הציבורי בסוגיית אי השוויון בין האזרחים, טוב שיהיה נרחב יותר ויציג נקודות מבט שונות המשקפות נכונה את המציאות החברתית המורכבת.

באשר למשמעות השנייה הנוגעת לבעלות על המדינה, הרי נשמט הטיעון המרכזי של עמדת המיעוט הערבי הנסמך על הנחת השוויון בין האזרחים, מכיוון שאין שוויון בין האזרחים אי אפשר להחיל על כולם זכות מוקנית ושווה בבעלות על המדינה ועל קרקעותיה. במדינה דמוקרטית רשאי הרוב לקבוע מאפיין ייחודי שעל בסיסו ייקבע למי שייכת המדינה. להלן מספר דוגמאות: הרוב רשאי לקבוע כי המדינה היא מדינת כל אזרחיה שומרי החוק. לפי מאפיין זה, שמירת החוק היא הסוגיה המכרעת בחברה, אשר מאבחנת בין שומרי החוק, התורמים לחוסנה המוסרי והערכי של המדינה, ובין פורעי החוק, המאיימים על החברה ופוגעים בה. מדוע שרוצחים, אנסים ושאר עבריינים מסוכנים יהיו בעלי זכות קניין שווה על המדינה, הרי רק נזק הם גורמים למדינה ולשומרי החוק. הרוב רשאי לקבוע כי המדינה היא מדינת כל אזרחיה משלמי המסים. לפי מאפיין זה, תשלום המסים הוא הסוגיה המכרעת בחברה, אשר מאבחנת בין ציבור משלמי המסים שכספיהם מאפשרים את קיומה של המדינה ואת כל מערכותיה החיוניות ביותר, בביטחון, בחינוך, בבריאות ועוד. אין דבר המתקיים במדינה ללא כספי המסים של האזרחים העובדים המשלמים מסיהם כדין. זאת לעומת ציבור שאינו משלם מסים, שהוא כנטל על החברה. ציבור משלמי המסים מקיים את הציבור שאינו משלם מסים, מה צודק יותר מכך שלציבור משלמי המסים תהא זכות מוקנית ומועדפת בקניין על המדינה? הרוב רשאי לקבוע כי המדינה היא מדינת כל אזרחיה המשרתים בצבאה. לפי מאפיין זה, השירות הצבאי הוא הסוגיה המכרעת בחברה, אשר מאבחנת בין המשרתים בצבא, הנכונים ליטול סיכון על חייהם כדי להגן על המולדת, לעומת הציבור שאינו מוכן לשרת בצבא ולהגן עליה. הגנה על גבולות המדינה היא משימה עליונה בחשיבותה. לכול ברור כי ללא צבא ובו משרתים אמיצים, מאומנים ומיומנים במקצועותיהם, המדינה תיכבש על ידי צבאות אויב. אשר על כן, מובנת תהא העדפת לובשי המדים בקניין על המדינה. מדינת ישראל הוסיפה מאפיין ייחודי משל עצמה: המדינה היא מדינת כל אזרחיה היהודים, קרי מדינת היהודים. לפי מאפיין זה, לאזרחים המשתייכים ללאום היהודי יש זכות מועדפת בקניין על המדינה על פני מי שהם אזרחיה הלא יהודים. מדינת ישראל כוננה על ידי יהודים בעבור קליטת היהודים במולדתם, מהם פליטי שואת אירופה ומהם יוצאי גלויות אחרות שחשו במצוקה עקב היותם יהודים. יהודים הקריבו את חייהם במלחמת העצמאות בהגנה על המדינה היהודית שזה עתה הוכרזה, וכבר ביקשו מדינות ערב להשמידה, בתמיכת הערבים ששכנו בארץ ישראל. הייתכן כי ערביי ישראל שביקשו לראות בהשמדת המדינה היהודית, הם וצאצאיהם, יהיו עתה אזרחים שווים בקניין על המדינה? ליהודים ברור כי דרישה כזאת היא בלתי-מוסרית בעליל.

מדינת ישראל קבעה במדיניות ובחקיקה את התייחסותה לשניים מתוך ארבעת המאפיינים שתוארו, את העדפת האזרחים היהודים על פי חוק השבות ואת העדפת המשרתים בצבאה באמצעות הענקת זכויות והטבות ליוצאי צבא (יש מחוקקים המנסים להרחיב מגמה זו ויש המתנגדים לה בשם ערך השוויון). שני מאפיינים ייחודיים אלה יצרו למעשה ארבעה מעמדות אזרחיים בישראל, וזאת יש להבדיל מהשתייכות למעמד חברתי. עם מעמד הבכורה במדינת ישראל נמנים האזרחים היהודים המשרתים בצבא המדינה. אלה הם האזרחים שעליהם סומך השלטון יותר מכול. נאמנותם אינה מוטלת בספק, כמו גם מחויבותם להגן על המדינה בכל עת. יתרה מזאת, קיים מתאם די גבוה בין המשתייכים למעמד הבכורה לבין היותם אנשים שומרי חוק ומשלמי מסים. עם מעמד המשנה במדינת ישראל נמנים האזרחים היהודים שאינם משרתים בצבא המדינה. במעמד זה נכללים יהודים חרדים הפטורים משירות צבאי מסיבת "תורתם אומנותם" וכן יהודים אחרים, מסיבות שונות. נאמנותם של יהודים אלה למדינה אינה מוטלת בספק ולכן הם מהווים עתודת משנה למעמד הבכורה, ולפי צורכי האומה היהודית יגויסו לשירות צבאי. עם המעמד המשתלב במדינת ישראל נמנים האזרחים שאינם יהודים המשרתים בצבא המדינה. במעמד זה נכללים בני העדות הדרוזית והצ'רקסית, בדואים ואחרים (בני העלייה מברה"מ לשעבר וצאצאיהם שעלו על פי חוק השבות ושאינם יהודים), אשר אינם חולקים או מערערים על היותה של מדינת ישראל מדינת היהודים ולפיכך נאמנותם למדינה מתקבלת. בני המעמד המשתלב מכירים בשלטון היהודי ומוכנים להשתלב בצבא כלוחמים לצד לוחמים יהודים בהגנה על המדינה וכן לחזק את השתייכותם לחברה הישראלית. בכך הם זוכים להערכה רבה מבני מעמד הבכורה, ואף השלטון רואה חובה לסייע למילוי צורכיהם. עם המעמד הלעומתי במדינת ישראל נמנים האזרחים שאינם יהודים ושאינם משרתים בצבא המדינה. במעמד זה נכללים בני המיעוט הערבי, מוסלמים ונוצרים, אשר אינם מכירים בהיותה של מדינת ישראל מדינת הלאום של העם היהודי ונכונים להיאבק על זהות דו-לאומית למדינה או על היעדר זהות בכלל, כך שהמדינה תהיה להשקפתם מדינת כל אזרחיה. נאמנותם של בני המעמד הלעומתי למדינה מוטלת בספק רב. הוסיפו לכך את אי רצונם להשתלב לא רק בצבא המדינה, מסיבות מצפוניות, אלא גם בשירות אזרחי - כדי להעיד על מיקומם הנחות בין המעמדות האזרחיים בישראל.

הגישה של מדינת כל אזרחיה מבקשת לרוקן מתוכן את תרומתו הייחודית של מעמד הבכורה לקיומה של מדינת ישראל, להתפתחותה ולשגשוגה. גישה זו מאפשרת לקבוצות מיעוט (ערבים וחרדים) להימנע מתרומה משמעותית לחברה ולמדינה ועדיין לזכות בשוויון מלא. גישת מעמדות אזרחיים בישראל מכירה באי השוויון בין האזרחים, כך שתמיד תתקיים מוטיבציה בקרב האזרחים הנמנים עם מעמד המשנה להתגייס לשירות צבאי כדי להימנות עם מעמד הבכורה, ולאזרחים הנמנים עם המעמד הלעומתי להתגייס לשירות צבאי או לשירות אזרחי כדי להימנות עם המעמד המשתלב. ללא הכרה במעמדות לא תהיה מוטיבציה לאזרחים לשאת בנטל השירות הצבאי או השירות האזרחי. סביר להניח כי החלוקה למעמדות אזרחיים בישראל תהיה יציבה עוד לתקופה ארוכה, שכן האתוס היהודי-ציוני והאתוס הצבאי יוסיפו להיות במרכז הווייתו של הרוב היהודי המודע לאיומים הקיומיים על מדינת ישראל.

מקור המאמר: רפאל לב-ארי, המנהיגים, בנתיבים דמוקרטיים, ירושלים: רעיונות הוצאה לאור, 2014, שער שישי, מאמר שני: "מעמדות אזרחיים בישראל, מענה למדינת כל אזרחיה", עמ' 514-504.

^[1]     יובל נח הררי, קיצור תולדות האנושות, אור יהודה: כנרת זמורה-ביתן, דביר, 2011, עמ' 168-169.