זוגיות – על המסירות כמרכיב בהצלחתה של הזוגיות.
רגש של אהבה, כמו שהוא קורה כך הוא דועך. כשהוא קורה הוא אמיתי אך בסוף הוא נשבר, נגמר ומשאיר תסכול. אם הצליח לנו והקשר המשיך לעוד מספר חודשים או שנים, או אז, התסכול והשבר גדולים עוד יותר: פירוק של משפחה, פגיעה בילדים, ניפוץ של חלומות ותכניות ואיבוד אנרגיה. כיום, איכות מערכות היחסים הולכת ויורדת, אחוז הגירושין עולה, אחוז הנמנעים מלהתחתן עולה, גיל הנישואין עולה, תדירות קיום יחסי המין בתוך מסגרת ממוסדת יורדת... למה?
למה תחושת האהבה לא נשארת? למה תחושת היציבות והסיפוק מקשר לא מחזיקים לאורך זמן? מה כן מחזיק את האהבה? אולי האהבה היא בכלל תוצאה ויש משהו אחר שיוצר ומחזיק אותה?
אם נסתכל על הרובד החיצוני והגלוי של מערכות יחסים נגיע למסקנה שאין שום סיכוי לקיים קשר זוגי יציב ומספק לאורך זמן:
אנחנו שונים מעצם היותנו גבר ואישה. עקב כך אפילו קוראים לנו זוג. אם לא היינו שונים היו קוראים לנו אחד.
הגיוני, טבעי וזכותו של כל אחד מבני הזוג לחשוב ולהתנהל אחרת. וכך באמת קורה.
יש לנו קושי טבעי להבין ולקבל שהמציאות מורכבת מניגודים ומהפכים.
יש לנו נטייה טבעית להתמקד ביתרונות שלנו ובחסרונות של השני.
עולמינו העמוס בפרטים ובגבולות מיטשטשים מוביל לפחד מאיבוד העצמי. פחד זה מחלחל גם לתוך המערכת הזוגית.
עולמינו מבוסס על הישגים. כתוצאה מכך אנחנו לומדים להעריך את עצמינו לפי כמות ההישגים שהגענו אליהם. יש תחושה שללא הישגים נשאר ריקים. בעולם הישגי שכזה שבו אנחנו עסוקים כל הזמן בבניית מעמדנו האישי ובמלחמה על מקומינו, איך תהיה לנו רגישות, זמן, פניות ומקום לראות את מי שנמצא מולנו?
עולמינו ההישגי מלמד אותנו לא לעצור, לא לנוח ולא לחוות את ההישג שאליו הגענו. ברגע שהשגנו דבר מה, מיד מושם בפנינו האתגר הבא. כתוצאה מכך יש לנו קושי לקבל את עצמינו כמו שאנחנו. אנחנו תמיד צריכים להיות כבר שם, בהישג הבא. במצב שכזה, שקשה לנו לקבל את עצמינו כמו שאנחנו, כיצד נוכל לקבל את האחר כמו שהוא?
עולמינו מבוסס על האדרת העצמי. כתוצאה מכך אנחנו לומדים לראות את עצמינו כמרכז הסיטואציה שבה אנו נמצאים. כתוצאה מכך, לא רק שאנחנו לא רואים את האחר אלא אם אנחנו כבר כן רואים אותו אז הדגש הוא על מה הוא יכול לתת לנו ואיך הוא יכול לספק אותנו.
עולמינו מלא בנתונים ובמידע. מאות ערוצי טלביזיה, פרסומות מרצדות, משחקי מחשב, משחקי סלולר, מהדורות חדשות בתדירות גבוהה, כל אלה מרגילים אותנו להסתכל לשם, למה שנמצא מחוץ לנו. כתוצאה מכך אנחנו לומדים ומתרגלים לא להסתכל פנימה לתוך המהות הפנימית והאמיתית שלנו. אם אנחנו מורגלים להניח שהפתרון, שהסיפוק והעניין נמצאים שם, מחוץ לנו, כיצד נוכל להסתכל פנימה לתוך המערכת הזוגית שלנו, כיצד נוכל לפגוש את הקשיים שבתוך מערכת היחסים.
התמקדות ברובד החיצוני לא מאפשרת קשר ומובילה דווקא להבלטת השונות, לריחוק, לניגוד אינטרסים, להתחשבנות, לאהבה על תנאי ולפחד עקב קיומו של תנאי חיצוני שנמצא מחוץ למערכת היחסים.
האהבה לא מתרחשת כך סתם, האהבה היא תוצאה של קשר ושל חיבור. עוצמתה וזמן קיומה של האהבה תלוי באיכותו של הקשר. בזוגיות, הקשר הוא המטרה, לא האהבה. האהבה היא רק התוצאה. יש לכוון אל הקשר כמעין מטרה חיצונית. הקשר הוא שיצור את האהבה והוא שיהיה הכלי שיכיל וישמור את האהבה לתקופה ארוכה.
לצורך יצירתו של קשר בתוך מערכת יחסים צריך מספר מרכיבים. להלן ארבעה מרכיבים עיקריים שיוצרים את הבסיס לקשר זוגי טוב:
עדינות.
אדם שמאמין בעצמו הוא אדם עדין. זהו אדם עם ביטחון עצמי הנובע מקבלה והשלמה עם העצמי שלו. אדם שכזה ימשיך להעריך את עצמו גם ללא הישגים. אדם שמקבל את עצמו מסוגל להתחבר אל השני, הוא פנוי לראות את השני, הוא רגיש ומתחשב, נותן מקום לאחר ויש לו זמן ואנרגיה להשקיע בבניית מערכת היחסים.
אדם שמאמין בהישגיו אך לא בעצמו הוא אדם גס. זהו אדם שתלוי בהישגיו כדי לא להרגיש ריק וחסר ערך. אדם שכזה נוטה להיות עסוק ולרמוס את השני במאבקו היומיומי בבניית מעמדו. אדם שכזה אומר לעצמו: איך אתן לאחר, אני הרי עסוק בלתת לעצמי, מי ייתן לי?
אצל כולם יש הכל, העניין הוא באיזון, כמה אנחנו משקיעים בהישרדות וכמה אנחנו משאירים מקום לשני. העבודה הבסיסית הנדרשת כאן היא עבודה על השלמה וקבלה עצמית, על יצירה של ראייה והערכה פנימית, יציבה וחיובית ועל בנייה של אמונה בסיסית שמניחה שהמהות הבסיסית שלנו היא חיובית.
הבנה.
ההבנה מבוססת על היכולת לפרק ולפרט את המציאות. בלי הבנה לא ניתן לחבר הפכים. עלינו להבין שבני זוג הם שונים. עלינו להבין שאנחנו טובים אך יש בנו גם חסרונות ושהשני גם טוב וגם בו יש חסרונות. עלינו להבין שזו זכותו של האחר לחשוב ולהרגיש בשונה מאיתנו. עלינו להבין שאין כל רע בשונות ודווקא חיבור בין ניגודים הוא שלם יותר וגדול יותר מאשר חיבור בין דומים.
עלינו להבין שמעבר להיותנו שונים, ממין שונה, דת שונה, גזע שונה, מנטליות שונה, צרכים, מחשבות, רצונות וחלומות שונים, מעבר לכל זה אנחנו שני בני אדם, יצירה של הבריאה, שווים אל מול הבריאה, נוצרנו מתוך האחדות של הבריאה ובמהות העמוקה ביותר אנחנו אחד.
עלינו להבין שהאדם השני שעומד מולנו הוא ההשתקפות שלנו. מה שמרגיז אותנו אצל השני מקורו בדבר מה לא סגור שנמצא אצלנו. במקום לפסול על הסף עלינו להסתכל פנימה, להבין מה בדיוק נוגע בנו, להבין מהי המהות המסתתרת בכעס שעולה מתוך השוני ולפתוח בדו שיח אמיתי, כנה ומשתף.
אחת הדרכים לצורך שיפור יכולת ההבנה ההדדית היא שבעת קונפליקט יש לבדוק במה הצד השני צודק, מבחינתו. עם גישה שכזו מלאכת החיבור תהיה קלה יותר.
מאמץ.
מרכיב המאמץ מבוסס על השקעת מאמץ בתנועה החוצה מעצמי אל האחר. עלינו לצאת מעצמנו ולדעת את השני, להתרכז ברצונות ובמציאות של השני, לראות את השני מבעד למשקפיים שלו ומתוך נקודת המוצא שלו, לא לראות שום דבר כמובן מאליו, לחפש כל הזמן את האחדות הפנימית שבקשר ולא את האינטרס שבו. היציאה החוצה מעצמי אל האחר היא מאמץ גדול והשקעה ללא הפסקה.
אין אדם שאין בו טוב. עלינו להתאמץ ולחפש את הטוב שבשני, לדבר עם השני, לא דרך ביקורת אלא רק דרך חשיפת הטוב שבו, להסתכל עליו לא דרך החסרונות שלו אלא דרך המעלות שלו, להכיר לו תודה, הערכה ואהבה בקול ובפה מלא.
עלינו להניח שהקשר בנינו לא תלוי בדברים חיצוניים אלא בטוב פנימי יציב וחזק. עלינו לחפש את הכוח הפנימי שמחבר בנינו, עלינו להתאמץ ולחשוף את הרובד הנעלם של הקשר. ככל שנתאמץ יותר להכיר את הפנימיות של מערכת היחסים כך נגלה יותר אהבה והקשר יהפוך ליציב וללא פחדים.
מסירות
המרכיב החשוב ביותר במערכת יחסים הוא המסירות.
המסירות מבוססת על הסרת העצמי של האחד ומסירתו לשני, ממש כמו שאומרים "מסר את נשמתו לבורא". במסירה זו כל אחד מבני הזוג מסיר מעצמו את הרצון שלו ומוכן לקבל על עצמו את הרצון של השני. במקום להזדהות עם הרצון האישי יש הזדהות עם הרצון של השני.
בהתמסרות יש מעין מסר שבו כל אחד מבני הזוג מצהיר, גם לעצמו וגם לשני, שרצונו של השני חשוב לו יותר מרצונו האישי שלו.
בהתמסרות יש, כמו במשחק כדורסל, מעין מסירות בין הרצונות האישיים. האחד מוסר לשני את רצונותיו והשני מוסר לו את רצונותיו שלו.
לכאורה, עלול להיווצר בלבול. כיצד יוכל האחד למלא את הרצון של השני? הוא לא רואה אותו, הוא עסוק בענייניו, הוא לא ממש מכיר אותו והוא לא יודע כיצד בדיוק למלא את צרכיו מבחינת כמות ואיכות. בהסדר מסובך שכזה, לא עדיף שכל אחד ידאג לעצמו?
קשר, חיבור ואהבה נוצרים כאשר אנחנו רואים את האחר, נותנים לו תשומת לב, חושבים עליו, דואגים לו ובודקים איתו כל הזמן מהם צרכיו. דומה הדבר לדאגה שאנו רוחשים לילד שלנו. הדאגה היומיומית, המחויבות, שבאה לידי ביטוי בהיזכרות בצרכיו של הילד כשאנו רואים פריט כזה או אחר כשאנחנו נמצאים מחוץ לבית, בלעדיו, היא זו שיוצרת אחדות, חיבור ואיתה אהבה עמוקה.
התלות הרבה בשני, ההזדהות עם צרכיו ורגשותיו, המאמץ המושקע בהבנת עולמו, הופכים את האחד לחלק מהשני ולמעשה הופכים את השניים לאחד. כך נוצרת אחדות שמבוססת על תלות הדדית.
תלות הדדית היא לא דבר שלילי. יש בתלות מעין הצהרה שאנחנו מודעים לכך שאנחנו חלק ממערכת חברתית, אנרגטית שלמה, שיש בה יחסי גומלין הדדיים. כל אחד מהיחידים המרכיבים את המערכת אמנם תלוי באחרים אך הוא גם חזק ומשמעותי בשביל האחרים התלויים בו.
ההתמסרות של האחד אל השני היא נתינה ומתנה גדולה יותר מאשר נתינת המעלות שלו. דרגת החיבור והאחדות שבקשר שמבוסס על התמסרות, גבוהה יותר מאשר בקשר שמבוסס רק על מעלות טובות.
במערכת יחסים, כשהאחד יודע שהשני דואג לו הוא מפסיק להתמקד בצרכים שלו, הוא מפסיק להיות בשליטה ובדאגה ומתחיל להרפות לתוך הקשר, להתמסר לקשר, לסמוך, להרגיש ביטחון מהידיעה שרואים אותו, שחושבים עליו, שדואגים לו, שהוא לא לבד בעולם והמודעות לכך שהוא חי במערכת המבוססת על תלות הדדית ותמיכה הדדית הולכת וגוברת.
הקשר הוא המטרה שאליה יש לשאוף כשאנחנו בתוך מערכת יחסים. הקשר הוא זה שיוצר את האהבה. הקשר הוא זה שמחזיק את האהבה. קיומו של הקשר יוצר סיפוק ושלווה פנימית לכל אחד ממשתתפי מערכת היחסים. יצירתו של הקשר מבוססת על עבודה. העבודה מחייבת מאמץ והשקעה יומיומיים. הרעיון שמאחורי העבודה הזו מבוסס על ראיית האחר. וכדי לראות את השני צריך... פשוט להסתכל.
הכותב:
בנימין ארדיטי,
מטפל בפסיכותרפיה גופנית,
תואר ראשון בפסיכולוגיה.
http://www.b-psychotherapy.co.il/
קליניקה: אשקלון, ירושלים, ת"א נייד: 050-7125003