אנליזה כלכלית של מערכת החינוך 

א. הבעיה

הממשלה מקצה מידי שנה סכומי כסף גדולים לחינוך. מאחרי ההחלטה לעשות כן נמצאת ההנחה שהקצאת זאת היא השקעה שתישא פירות בעתיד. הנחה זאת נמצאה נכונה במשך דורות רבים, אבל בסוף המאה העשרים ובתחילת המאה העשרים ואחת התחיל להתקבל מידע משטח הכלכלה המצביע על כך שההנחה הזאת אינה מתממשת יותר.

 1. בשנת 2010 כתב הכלכלן הבינלאומי הא-ג'ון צאנג ספר שכותרתו היא

 "23 Things They Don't Tell You About Capitalism ". הכותרת של פרק 17 היא: More education in itself is not going to make a country richer”", וכוונת הכותב היא שהקצאת יותר כספים לחינוך אינה מובילה בהכרח לשגשוג כלכלי.

המחבר אסף נתונים ממדינות שונות על השקעות בחינוך מצד אחד ועל צמיחה כלכלית מצד שני, וחקר את הקורלציה ביניהם. תוצאות המחקר שלו העלו שבפועל קשה למצוא קורלציה ברורה בין שני הפרמטרים האלה. במקרים של מדינות אחדות הוא מצא ביניהם אפילו קורלציה שלילית. מהמימצאים שהתגלו במחקר המסקנה הבלתי נמנעת שלו היא, שמה שמלמדים כיום ברחבי העולם (בבתי ספר ואוניברסיטאות) אינו תורם לצמיחה כלכלית בניגוד לאמונה הרווחת.

 2. לקראת סוף המאה העשרים החל להסתמן קושי לבוגרים של בתי ספר להשתלב בשוק התעסוקה ומצב זה גרר הרחבה של השכלה אקדמית גבוהה במדינות רבות אבל בתחילת המאה העשרים ואחת החל להסתמן גם קושי לבוגרי השכלה גבוהה להשתלב בשוק התעסוקה. נוצר מצב בו מיליוני אנשים צעירים בעלי השכלה מתפרנסים מעבודות מזדמנות או בכלל מובטלים, וכך דור שלם אינו תורם לשגשוג הכלכלי המצופה וחלקו אפילו הופך לעול על מנגנוני הרווחה. מצב זה הינו נזק כלכלי כפול: לא זו בלבד שהדור הצעיר אינו משתלב בשוק התעסוקה ותורם לתל"ג אלא חלקו אפילו נתמך.

         כאשר מעסיקים נשאלו בסקרים, מדוע אינם משלבים אצלם את הבוגרים בעלי ההשכלה, התשובה היתה שהסיבה היא שאין לבוגרים הכישורים הנדרשים מעובד. חשוב לזכור שמטרת החינוך היא להכין את הלומד לחיים (מטרה מס' 6 אומרת: "לבסס את ידיעותיהם...ובמיומנויות היסוד שיידרשו  להם בחייהם כבני אדם בוגרים בחברה חופשית"). הכשל במערכת החינוך של אי הכנה להשתלבות בשוק התעסוקה הוא זה שהביא למצב של העדר שגשוג כלכלי ולאבטלה בקרב הדור הצעיר. העובדה שהמצב הזה קיים גם במדינות אחרות אינו מנחם ולכן צריך לטפל בשורש הבעיה.

בספרו "לצאת מהקווים" (כפי שהוא קרוי בתרגום העברי) אומר הפרופ' קן רובינסון: "ההשכלה כבר לא מבטיחה תעסוקה, אבל בתי הספר והאוניברסיטאות טרם למדו זאת" ( קישור  למאמר המפרט את הדברים של רובינסון).

ב. ניתוח

עד אמצע המאה העשרים הכנת תלמידים לחיים נעשתה בשני מסלולים:

בתי ספר מקצועיים הכשירו תלמידים למקצועות מסוימים ובתי ספר עיוניים לימדו השכלה כללית. באמצע המאה העשרים החל תהליך של דעיכת בתי הספר המקצועיים בעיקר בגלל הדינמיות באופי של המקצועות בשוק מצד אחד ויוקרה נמוכה מצד שני. במקביל החל תהליך בבתי הספר העיוניים שבו כמעט נמחקו כל המקצועות שסווגו ב"מעשיים" כגון מלאכת יד, כלכלת בית, אמנות וכו' ונעשה מיקוד בלימודים עיוניים מתוך הנחה שהבוגר יהיה גמיש מספיק להתאים את עצמו לשוק התעסוקה.

המהפכות של זמינות המידע החפשי באינטרנט ושל התקשורת הסלולרית הביאו לכך שעבור המעסיק אבד היתרון של אגירת מידע בראש של העובד המועסק (מידע שצבר בעת הלימודים). כיום ניתן לקבל כמעט כל מידע בלחיצת כפתור. בעבר למידע שהיה אגור בראש של בוגר מערכת החינוך היה ערך רב שעזר לו להשתלב בשוק התעסוקה, הערך של איסוף מידע בלימודים אבד לבלי שוב. אז מה נדרש היום הבוגר לדעת כדי להשתלב בקלות בשוק התעסוקה?

NACE (ההתאחדות הלאומית המשותפת לקולג'ים ולמעסיקים בארה"ב) ערכה סקרים אצל מעסיקים ופרסמה בשנת 2013 רשימה של 10 הכישורים הנדרשים ביותר לעובד במקום עבודה, כאשר המיקום ברשימה משקף את מידת החשיבות (על פי סקרי מעסיקים) של הכישור הנדרש:

1. יכולת לתקשר באופן מילולי עם אנשים בתוך הארגון ומחוץ לו 

2. יכולת לעבוד במסגרת קבוצתית

3. יכולת לקבל החלטות ולפתור בעיות

4. יכולת לתכנן עבודה, לארגן עבודה ולתעדף פעילויות.

5. יכולת להשיג מידע ולעבד מידע

6. יכולת לבצע אנליזה כמותית של מידע

7. ידע טכני הנוגע לעבודה

8. מיומנות בהפעלת תוכנות מחשב

9. יכולת ליצור ולעבד דוחות ממוחשבים

10. יכולת למכור או להשפיע על אחרים

נקודות חשובות לציון:

* ידע טכני הנוגע לעבודה נמצא רק במקום השביעי בסדר החשיבות על פי דעת המעסיקים.

* לדעת המעסיקים הפער בין המצוי לרצוי אצל בוגרי בית ספר הוא הגדול ביותר דווקא בכישור החשוב ביותר – המתיחס לתקשורת בין אנשים.

ברשימות של גופים אחרים בארה"ב ובבריטניה ניתן למצוא עוד כישורים חשובים נדרשים כמו היכולת להתמודד עם קושי ואפילו עם כשלון, ובנוסף מסתמנות דרישות עתידיות לכישורים כגון יצירתיות והיכולת ללמוד באופן עצמי נושא חדש שאינו מוכר עקב עולם המשתנה במהירות. במקום איסוף מידע נדרשת יכולת ניתוח של מידע.

המיומנויות שהוזכרו לעיל אינן נלמדות כיום בבית ספר עיוני. לפיכך יש לבנות תכניות לימודים מתאימות המאפשרות רכישה של המיומנויות האישיות הנדרשות ויכולת של ניתוח מידע (מטרה מ' 7 של החינוך "לחזק את כוח השיפוט והביקורת, לטפח סקרנות אינטלקטואלית,  מחשבה עצמאית ויוזמה, ולפתח מודעות וערנות לתמורות ולחידושים").

. כיוון שזמן הלימוד בבית הספר מוגבל יש לצמצם בתוכניות לימודים שעוסקות כיום ברכישת מידע ובמקומן להוסיף תוכניות לימוד המיועדות להקנות לתלמיד את המיומנויות שהוזכרו. כיום חלק ניכר של תכניות הלימודים אינו מוכוון למטרות החינוך ולכן חלק גדול מתקציב החינוך מהווה הוצאה שוטפת ולא השקעה לעתיד.

ג. מסקנות לעתיד

ג.1 כיוון שבן אנוש אינו מסוגל לרכוש מיומנות בלמידה עיונית אלא רק באופן חוויתי (למשל אין מירשם לוגי לתקשורת טובה בין אנשים ונדרשת התנסות אקטיבית לרכישת יכולת כזאת). המשמעות של דרישה לרכישת מיומנויות בבית הספר היא לא רק תוספת תכניות לימודיות מתאימות. בנוסף לכך צורת מהלך שיעורים צריכה להשתנות. כיום במהלך השיעור המורה ועוד מספר תלמידים פעילים במהלך השיעור (מתכון מתאים להעברת מידע ממורה לתלמידים). בשיעור לרכישת מיומנויות כל התלמידים צריכים להיות פעילים במשך כל מהלך הפעילות. לפיכך יישום לימוד מיומנויות מחייב יחס נמוך יותר של מספר תלמידים למורה אחד, והמשמעות הכלכלית של דרישה כזאת היא תקציב גדול יותר לבית הספר. ניתן לממש זאת על ידי קיצוץ במנגנון משרד החינוך (שחלקו הופך להיות מיותר עקב העברת הדגש הלימודי מלימודי מידע לרכישת מיומנויות) והעברת התקציב הנחסך אל בתי הספר. במקביל צריך להתניע בתוך בתי הספר תהליך הסבה של מורים רבים מספקי מידע למנטורים, המלמדים את התלמידים איך לחשוב חשיבה יוצרת, כאשר התהליך בלתי מוכר עדיין. המשמעות הכלכלית של המשך המצב הקיים היא סבסוד עבודת דחק של הוראת משהו ללא תכלית כאשר עומק הסבסוד הוא כמה מיליארדים של שקלים מידי שנה. הפסקת סבסוד בהיקף כזה והסבת מורים רבים למנטורים תהיה מלווה בפיטורים של אנשים וולכן תגרור חיכוך חברתי לא פשוט לניהול, ולכן מהלך כזה יכול להתבצע רק בטווח ארוך. 

 ג.2 כיום מערכת החינוך עדיין אינה מכירה באחריותה לכשל הכלכלי ואינה פועלת לתיקונו. באופן עקרוני מערכת חינוך בוחנת בבחינות את הטמעת חומר הלימוד אצל התלמידים אבל אינה בודקת באיזו מידה חומר הלימוד תואם בכלל את מטרות החינוך ולא נעשית בדיקה אם נדרשים עדכונים במטרות החינוך בהתאם להתפתחויות בעולם. נדרש לחץ ציבורי חיצוני על מערכת החינוך כדי לבצע בדיקה כזאת. דרך התקציב של משרד החינוך ניתן לכפות עליו בחינה כזאת בתהליך דומה למה שעשה נשיא ארה"ב ג'ימי קרטר במימשל הפדרלי:

כאשר ג'ימי קרטר נבחר לנשיאות ארה"ב הוא הכריז על מדיניות חדשה של בנית תקציב מהיסוד לכל המחלקות במימשל הפדרלי תוך התייחסות למטרות המימשל. מדיניות קרטר קבעה שגוף פדרלי לא יקבל בשנת התקציב החדשה תקצוב על פי השנה הקודמת + התיקרות כפי שהיה מקובל עד אז, אלא כל מחלקה חייבת קודם כל להצדיק במסמך מדוע היא צריכה בכלל לקבל תקציב, על ידי שכנוע שהיא משרתת מטרה חשובה של המימשל. תוך כדי התהליך התגלה למשל שהיו אז במימשל הפדרלי מחלקות לטיפול בנפגעי מלחמת האזרחים (שהסתיימה מאה שנה קודם לכן) וכמובן שמחלקות אלה בוטלו כאשר התגלה הדבר.

אפשר ליישם את שיטת קרטר גם בענין החינוך ולדרוש הצדקה לגבי כל חומר לימודי בתכניות הלימוד הקיימות. לשם כך יש לדרוש מהמפמ"ר הרלבנטי לפרט בכתב איזו מטרה ממטרות החינוך מקדם כל חומר לימוד במקצוע שלו. תמונת המצב שתתקבל תאפשר החלטות תעדוף מושכלות. אפשר וחשוב ללחוץ על שר החינוך דרך התקציב לבצע הערכה כזאת לכל תכניות הלימודים, כי יש תכניות לימוד שהן אנכרוניסטיות והמשך קיומן מהווה סבסוד שווה ערך לעבודת דחק. במונחים כלכליים חלק ניכר מתקציב משרד החינוך הוא הוצאה שוטפת ולא השקעה שתישא פירות בעתיד.