המציאות העכשיווית שנכפתה על כולנו 

בער בתוכי הצורך לכתוב את דעתי בעניין המציאות העכשיווית שנכפתה עלינו. אני לא מחדשת את הגלגל, אני לא מבריקה בפרשנות חדשנית, אני בסה"כ עומדת בתדהמה וחוסר אונים מול מציאות דורסנית בלתי נתפסת וגם בלתי אפשרית.
מלחמה קשה, חדשה באופן ההתמודדות של הצבא והחיילים מול חפירת מנהרות מתקפיות שנועדו לגרום ולזרוע הרג ללא רחם, גם בתוך הבתים של האזרחים בישובים הסמוכים. מלוע האדמה נפרצת המלחמה. מלחמה קשה עם אויבים שלא משתפים פעולה, שלא מכירים במשפט הבינ"ל, זכויות אדם ומלחמה בטרור כשאסור לצבא לעשות שימוש באוכלוסייה מקומית לצרכיו. שייך לנוהל בינ"ל. לא חתומים על שום אמנה בינלאומית שאומרת שעל צבא זר להרחיק אוכלוסייה מקומית מאזורים מסוכנים. שייך לנוהל בינ"ל. מלחמה מול אויב שמקדש את הרוגיו שלו ורץ עם גופות מרוטשות לעין המצלמה, וגם חוגג ניצחון על כל הרוג מהצד הישראלי. ילדים צעירים ויפים, עם חיוך על הפנים, שאפילו עוד לא צימחו זיפי זקן ולא טעמו את טעם החיים. אבות מקסימים שהתחילו לבנות חיי משפחה, ובכלל, כל אדם עולם ומלואו. אויב שלא מוכן לשביתת נשק, כי הוא מוכן להתאבד על המטרה שלו, בשם קידוש כל האמצעים. אויב שהאזרחים הם כבר חלק מתוכו, המשתמשים מכסה אנושי על גגות ומקומות ציבוריים, כמו בי"ס, בית חולים, מסגדים וכו'. מראות קשים של חיילים שהקריבו את עצמם למען השקט במדינה, גיבורים, חדורי אידיאולוגיה ושבעי פגיעה מצד הטרור על אזרחי מדינה חפים. אוכלוסייה שלמה של יישובי עוטפי עזה שספגה וקבעה שגרת חיים שעל פיה היא מתנהלת, עד לתת ההכרה, בהבנה אמתית שאלו החיים, חיים בפחד, תחת טרור בתדירות של 20 שניות בין חיים ומוות. זרוע שכל העולם, כולל העולם הערבי, היה שמח לראות אותה מובסת בשל צורת הלחימה הבלתי נתפסת שלה וכמות הקטל שהיא מביאה בעקבותיה באשר היא נמצאת. שיקולי המלחמה הם בטח לא לי. יש שיקולים בינ"ל, פוליטיים, כלכליים, ועוד אינטרסים שעומדים מאחורי מקבלי ההחלטות שעליהם אף פעם לא ממש נדע. כן נדע שאנחנו עם צבא שצמוד ליועמ"ש בכל פעולה שהוא עושה כדי לשמר את חוקיותה, שאנחנו כן מזהירים לפני שאנחנו פוגעים במטרות אויב כדי למנוע הרג חפים מפשע, שאנחנו אוספים ולו מעט אבל עדיין מטופלים פצועים פלשתינאים מעזה, שהם הצד השני לנו. האנושיות נשמרת גם במצב שכ"כ קשה להבין אותו. כל הארץ עוצרת נשימה בחוסר וודאות. מה יקרה עם הפלשתינאים הישראלים שחלק מבני דודם וקרוביהם גרים בעזה. אין ספק שיש בהם הזדהות עם מה שעוברים אחיהם, מעבר לצדק הביטחוני. אנחנו חיים על חבית שכולה נפץ, הן בתוך האזרחים עצמם והן מפני אויב שברצועה. מנסים למצוא את הפרופיל הכי יפה והגון שלנו כמדינה תחת התקפת טרור, כדי שיאפשרו לנו לסיים עם הזרוע הזו אחת ולתמיד ונכבוש לעצמנו שקט כדי להחזיר את החיים לנורמל. רק לנורמל, לא מעבר. ומה עם כל החיילים שהיום הם לוחמים ומחר יחזרו הביתה עם כל המראות שספגו בעל כורחם, עוד כמה שנים הם יהיו הלומי קרב ? והאזרחים שצופים בבית ורואים בטלוויזיה את "המיטב" של הצילומים והפרשנויות האינסופיות, אנחנו לא עוברים טראומה שנייה ? אסיים באיחול להנהגה חזקה של הרשות הפלשתינאית, בתקווה לפתיחת ערוץ הידברות ולנרמול היחסים, תוך כדי מיגור הטרור מהתשתית ושלא נדע עוד מלחמה.