(דבר התורה מוקדש לע"נ אבי מורי ר' ישראל מאיר בן ר' דוד צבי ז"ל הכפ"מ)
פרשת בהר פותחת בציווי על מצוות השמיטה. ציווי זה כולל איסור החל אחת לשבע שנים שבמסגרתו יש להימנע במשך שנה שלימה מעבודת האדמה. אם נחשוב על מהותה של עבודת האדמה ניזכר בודאי בנסיבות שהביאו להיווצרותה. בספר בראשית (פרק ג פסוקים יז-יט) נאמר לאחר חטא אדם הראשון שעונשו יהיה:"...ארורה האדמה בעבורך בעצבון תאכלנה כל ימי חייך. וקוץ ודרדר תצמיח לך ואכלת את עשב השדה. בזעת אפיך תאכל לחם עד שובך אל האדמה כי ממנה לקחת כי עפר אתה ואל עפר תשוב". כלומר נגזר על האדם להתאמץ מאד בעבודת האדמה על מנת להוציא את לחמו ומזונותיו מן הארץ. המשכו של עונש זה היה בגירוש האדם מגן עדן כדי לעבוד את האדמה (בראשית ג פסוק כג):"וישלחהו ה' אלוקים מגן עדן לעבוד את האדמה אשר לקח משם". ניתן לומר כי ישנם שתי בחינות בעבודת האדמה: א. עבודת אדמה בגן עדן שבה האדמה איננה ארורה וניתן במאמץ מינימאלי לאכול את פירותיה כפי שעולה מן הפסוקים (ח-ט, טו-טז) בפרק ב שבספר בראשית: "ויטע ה' אלוקים גן בעדן מקדם וישם שם את האדם אשר יצר. ויצמח ה' אלוקים מן האדמה כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל ועץ החיים בתוך הגן ועץ הדעת טוב ורע... ויקח ה' אלוקים את האדם וינחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה". פסוקים אלו מתארים שה' הוא הנוטע והמצמיח את עצי הגן ויבולם השופע ותפקיד האדם היה רק לשמר את הקיים ולהנות ממנו " ויצו ה' אלוקים על האדם לאמר מכל עץ הגן אכל תאכל...". ב. הבחינה השניה של עבודת האדמה היא לאחר שאדם הראשון חטא וגורש מגן עדן. במציאות כזו האדם צריך להשקיע מאמץ רב על מנת שיוכל לקבל יבול הראוי לאכילה. מצב זה אמור להימשך עד שיחזור האדם אל האדמה שנברא ממנה. ההבנה הראשונית של תנאי זה היא שמדובר במוות אולם ניתן להבין גם שלאחר תיקון החטא יחזור האדם אל אותה בחינה ראשונה של עבודת האדמה בגן עדן (וכמובן שכרגע דבר זה אפשרי רק לאחר שהאדם ימות באופן פיזי). על פי שתי בחינות אלו של עבודת האדמה ניתן לנסות ולהבין את מחזור שנות השמיטה. בארץ ישראל ישנן גם כן שתי בחינות של עבודת האדמה: א. שש שנים אדם עובד את אדמתו ומשקיע מאמץ רב על מנת להוציא בזיעת אפיו לחם מן הארץ. זוהי הבחינה של עבודת האדמה שלאחר חטא אדם הראשון בה נגזר עליו "בעצבון תאכלנה". ב. בשנה השביעית האדם מצווה לחזור ולחיות במציאות של גן עדן, לבחינה של עבודת האדמה שלפני חטא אדם הראשון. לשם כך הפעולות החקלאיות המותרות בשמיטה הן אך ורק פעולות שנועדו לשמר את הקיים (בלשון הגמרא "לאוקמיי") ולעומת זאת נאסרה כל פעולה שתפקידה להביא לשיבוח והצמחה חדשה של יבול (בלשון הגמרא "לאברויי") וישנה הבטחה אלוקית שבשנה זו יהיה יבול בשפע כאמור (פרק כה פסוקים כ-כא): "וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתינו? וציוויתי את ברכתי לכם בשנה השישית ועשת את התבואה לשלוש השנים" ממש כמו בגן עדן שבו האדם היה צריך רק לשמר את הקיים כיוון שאת כל פעולות ההצמחה והנטיעה כבר עשה הקב"ה. החקלאי אמור בשנה זו לא לנסות לדאוג ו"לדעת" כיצד יבטיח את עתידו הכלכלי אלא עליו להאמין שמי ש"אמר והיה העולם" ישגיח עליו וידאג לו. בזמן החופשי שיווצר לו עקב השביתה מעבודת האדמה האינטנסיבית, אמור החקלאי "לאכול מעץ החיים" כלומר בשנה זו עליו ללמוד תורה ולהשקיע בהבנה הפנימית של אישיותו ועצמו ביחס לאדמה שבה הוא חי וביחס לאלוקיו. אם חלילה לא יעשה כך החקלאי התוצאה תהיה גירוש מארץ ישראל ככתוב (פרק כו פסוקים לד-לה): "אז תרצה הארץ את שבתותיה כל ימי השמה ואתם בארץ אויבכם, אז תשבת הארץ... את אשר לא שבתה בשבתותיכם בשבתכם עליה" בדיוק כפי שאדם הראשון גורש מגן עדן לאחר חטאו. ובדיוק כפי שיום השבת הוא מעין העולם הבא כך גם שנת השמיטה היא מעין המצב של אדם הראשון בגן עדן שלפני החטא ולכן שנת השמיטה נקראת גם בשם "שבת הארץ". התובנה העולה מכל האמור לעייל היא שיש בכח כל אחד על ידי הקפדה על כל המצוות בכלל והקפדה על מצוות השמיטה בפרט את היכולת ליצור בתוך כל חיי העולם הזה על כל הקשיים הכרוכים בו, איים של קדושה ורוחניות שעל ידם ניתן להרגיש קצת גם טעם גן עדן ולנשום אויר פסגות של עולם התיקון שלפני חטא אדם הראשון.
הכותב הינו בוגר ישיבת הסדר ומחנך בישיבות תיכוניות ומרצה במכללה לחינוך. הוא בעל תואר ראשון בחינוך ותואר שני בתושב"ע. בימים אלו הוא משלים את עבודת הדוקטורט שלו העוסקת בפרק הראשון של המשנה במסכת מועד קטן. כמו כן הוא בעל ידע ברפואה אלטרנטיבית.
