האמונה בצדקת הדרך של מה שמכונה השמאל האידאולוגי היא הדרך בו בחרתי לנהל את חיי, גם במועד לא נוח, כמו בימים אלה. כך מן העת שבה לא הייתה לי יכולת לגבש דעות ברמת מקרו ותודעתי נבנתה פסיפס פסיפס ממרכיבי סיפורת ואגדות עם, משפטים אקראיים שנתלשו מן החלל בשיחות אקראיות בין הורי, הערות שלהם על אקטואליה, וקצת, ממש קצת, משטיפת המוח הפוליטית של מערכת החינוך במולדתי – הונגריה, שהייתה קומוניסטית ונשאה בעול הכיבוש הסובייטי.
---
[כל דנן, בתנאי שציוותי על עצמי התעלמות מן ההקשרים הטקסונומיים בין קבוצות שונות של בני אדם וממרכיבים גנטיים מולדים שמטביעים נבדלות פוטנציאלית קשיחה בין יחידים והקבוצות שהם יוצרים - מטעמה של תקינות פוליטית ורצון מנומק לא לעשות גלים במדמנה שגם כך מגיעה לנו עד הסנטר ומאיימת בהיצף עוד רגע].
---
כילד שמנסה לעצב את דעתו בסביבה שכופה עליו את דעתה, לא נחשפתי לשום מסר רע שניתן היה לזהותו כמרושע.
החינוך במדינה קומוניסטית הוא חינוך לערכים ולאמונה בנחיצותם. זה השלב הראשון באינדוקטרינציה של עולל, ורק בהמשך, בעת שקומיסרי המחשבה חושבים שהגיע העת שלך, מתחיל טפטוף של הפחדות ושנאות כלפי האויב המומצא, כל מה שמערבית למסך הברזל שהוריד סטלין על כשליש מאירופה.
היום, עיקר הטענות שלהם מתגלות כסוג של נבואה. הקפיטליזם כשל וניתן לומר בהחלטיות שאם לא יחול מפנה בעוד לא הרבה זמן, והעולם יחדל לסגוד לאל המוניטרי - הכסף המזומן, נהרוס את רובו ומה שיוותר, לא יתאים למחייה של ההומו ספיאנס, שנברר בקפידה לתכלית בלתי ברורה בתוך סבך האינטרסים שמניעים את הדינמיקה של החיים לכיוונים נסתרים מכולנו.
היו כמה קווים מנחים בהכנה שלי לחיים ו/או המציאות שחיי התנהלו בם.
התשתית קשורה ככל הנראה לנוראית במלחמות שנוהלו אי פעם.
מעשה האהבה של הורי קורה פחות או יותר בעת שמוטלת פיצצת האטום הראשונה על הירושימה, ובעת שתא הזרע של אבי מתאחד עם הביצית של אימא, פרשו מן העולם 140,000 יפניים, שהפכו ממה שהם היו לפני רגע, כלומר סוג של איש, אישה וילדים חפים אפילו מעצמם, לנציבי פחם או אפר אפרפר שעד ליום הזה עושה את דרכו בחלל ומנסה להתאחד עם הנשמות שהיו בבעלותו, אבל לא ממש מצליח.
איזה סוג של ברכה יכולה לצמוח מן העובדה, שבעת שהורי עסקו באהבה שאני תוצאה שלה, ברדיו לידם קראו קריאות שמד ומלחמה כלפי מדינה שעושה כך לרעתה, והתכוונו כמובן לאמריקה של הדוד סם.
התשובה ברמה הגלובלית של הכרוניקה באותה מלחמה ניתנה כעבור שלושה ימים, בעת שהוטלה הפצצה השנייה על נגסאקי והשמידה בשנייה 74000 יפנים נוספים שהצטרפו לאחים שלהם בחלל ושכנעו את הוד מעלתו הירוהיטו, לקוד קידה עמוקה במיוחד, הרבה מעבר לנימוס שנצטווה לו, כדי לנצור על עמו ומדינתו שמד אבסולוטי.
יוצרי הפצצה העניקו שם חיבה לראשונה, זו של הירושימה, "ילד קטן" קראו לה.
לא בטוח שזה קשור להיותי טרום - עולל בן שלושה ימים ברחם אימי בעיירת גבול בדרום הונגריה, אולם אני תקוה שתמחלו לי על מקצת הדרמה שאני בוחש פה בקשר לאירועי הפתיחה שלי, שבטוח לא הייתה נעדרת דרמה בהמשך, ועל כך תקבלו אישור מאין ספור אויבי וגם קצת מחברי.
מן העת שיצאתי לאוויר העולם, הייתי ליברל. תחילה זה התבטא בסרבנות עיקשת לעשות את רצון כולם ומאוחר יותר, בעת שכל ילד חולם על דה ועל הא, אני רציתי להיות מגלה ארצות דווקא .
רבתה אכזבתי בעת שהבנתי שאמונדסן הדני השיג אותי בקוטב הדרומי ואדמונד הילארי עם בן הלוויה שלו, טנזינג נורגיי הקדימו אותי על פסגת האוורסט ולא נותר עוד מה לגלות יותר, חוץ מן המציאות, וגילויה בגיל צעיר יחסית, לא הייתה חוויה במיוחד מרעננת.
מן העז יצא מתוק. [לפי האגדה המשפחתית, גדלתי על חלב עיזה בשם Zsofi], החלטתי להיות סופר והתחלתי לשרבט שירה. עיקר ההשראה הגיעה מ- Sandor Petofi, המשורר הלאומי, זה שהקריא את שירו המפורסם, Talpra Magyar, על מדרגות המוזיאון הלאומי ההונגרי ופתח בריטואל שיקרא בספרי ההיסטוריה כאביב העמים של 1848. האביב הזה הצליח פחות מן האביב המאולתר של הערבים, שהוליד הרבה מאוד רשע וגם לא מעט שלוליות של דם.
ההבסבורגים מיגרו את הטרוריסטים של Petofi – ו – Kosuth Lajos, ושלטונם נמשך עד לתוך מלחמת העולם הראשונה שאת יובל המאה שלה אנחנו חוגגים היום.
בשירים קוננתי על מר גורלם של ההונגרים שניסיונם לקבל עצמאות מדינית מבוססת לאום נדרס ברגל הבסבורגית גסה, בלי לשים לב שיש בהם, כלומר בשירים, סוג של חתרנות מרומזת נגד הכובש האקטואלי יותר, ברית המועצות, ששלטה במולדתי הראשונה ביד רמה ואכזריות מתקבלת על הדעת, בעיקר אם הבסיס למדד הוא מוסר העבודה של החברים בשחור מדעאש בעיראק, סוריה ומרוקו, או הווריאציה הקרובה יותר, לוחמי החמאס בעזה, למרות שאת המוטיבציה של האחרונים אני יכול להבין חרף החרדה שהיא מעוררת אצלי המתובלת ברתיעה גם.
ברור לי לחלוטין שהמשפט האחרון בלתי תקין.
כיצד אני רוצה ויכול להבין את לוחמי החמאס? [ושימו לב, קראתי להם לוחמים ולא מחבלים, המילה המכובסת של התקשורת הישראלית ללוחמי חופש].
אז ככה רבותי, בין להבין לבין להסכים יש מרחק רב.
זאת ועוד, הבנת האויב היא צורך השעה. אסביר. ישות שנלחמת באויב שאינו מובן לה, מתחילה את ההתגוששות מעמדה מאוד בלתי נוחה היכולה לסמן אותה בסיום הלחימה כמי שהפסידה בה.
למה הדבר דומה?
בואו נדמיין שני ילדים בגן של נחמה בהוד השרון. האחד בר אל, השני יונתן. בר אל לוקח את הבננה של יונתן בארוחת העשר. יונתן רוצה את הבננה שלו בחזרה. אם הוא יתנפל על בר אל, גבוה ממנו בראש ושוקל טון, יקרה כך: הוא יחטוף מכות, הבננה תמחץ ולשניהם לא תהיה בננה.
מאידך, יונתן מבין את בראל. בראל רעב כי אין בבית שלו אוכל. הוא גם יודע שבר אל תאוותן וגם פתי מאמין גדול. יונתן מחליט על אסטרטגיה להשבת הבננה שלו. הוא מגלה לאוזנו של בר אל, כי לגננת יש עוד 10 בננות שהיא הסתירה כדי לקחת לביתה בסיומו של יום. בר אל נדלק ורוצה לדעת איפה, יונתן מוכן לגלות רק אם יקבל חזרה את הבננה שלו. בר אל נאתר, נותן את הבננה ליונתן וזה מגלה לו. הם בארונית של הגננת במסדרון. בר אל מנסה לגנוב את הבננות, נתפס ויוצא חרא מן העניין ובגדול.
ומה מוסר ההשכל של המעשייה בגן של נחמה בהוד השרון?
בכל קונפליקט היתרון למי שיש לו יעד ברור, מבין את הצד השני ויש לו יכולת טפלול שמונעת ממנו להיכנס עם הפדחת בקיר מולו, נניח ארגון של לוחמים בכיבוש שבוחרים בדרך הטרור מחוסר בררה ובעקבות המציאות העלובה שהכובש, אנחנו, כפינו עליהם דור וחצי.
---
עד כאן סיפרתי לכם איזה סוג של איש שמאל אני, למה יצא לי להיות כזה והוספתי במרומז שאני שלם עם התגית הזאת בהרבה מרוב המרכיבים האחרים שמשמשים את החוויה שלי בחצי הראשון של השליש האחרון בחיי.
ר"ל שבראש וראשונה האיש שמשמאל, צריך להבין את זולתו גם אם בעת מסוימת הגורל הציב אותו מולו בפוזיציה של אויב שרוצה במותו.
הבנה אינה גורעת במאומה מן ההזדהות הלאומית שלו, היא אינה מונעת ממנו להיות פטריוט והיא בביטחון מוחלט מעניקה כלים שבאמצעותם יטיב להילחם באויב ובבוא העת, להסכים עמו, הרי זו תמיד הדינמיקה, למגינת ליבם של אנשי הימין שמרגישים אי נוחות מסוימת בעת הסכמה, (מילה מכובסת שלי לשלום, שמקפיץ אותם למעלה למעלה, כאילו חטפו סנדה בתחת).
הנטייה של הימין לא להבין/לקבל את הזכות להבנה היא נטייה הרסנית.
היא טיפוסית למשטרים מקולקלים ומקוללים שחכמי מדעי המדינה קוראים להם משטרים פשיסטיים, ומה שמאפיין אותם בעבר הרחוק והקרוב, היא העובדה שהן תמיד, אבל ממש תמיד מבשרים בואו של אסון ממשמש ובא.
בעברנו בשתי הזדמנויות שונות התנהלות לוחמנית – כוחנית – דיכאונית קדמו לחורבן הארץ.
תהליכים תואמים הסתיימו באופן דומה בישויות מדיניות נניח כמו גרמניה ואיטליה, ספרד ניצלה לכאורה בזכות התנערותה מן המשטר הפשיסטי עם מותו של הרודן פרנקו. (מה גם שאומה שעושה סיאסטה כל יום, לא יכולה להיות קנדידט רציני לפשיזם, שדורש הקרבה כל רגע).
מדינת ישראל מנוהלת על ידי ממשלות ימין משנת 1977. בתקופה הזאת השתנו פניה ללא הכר.
ממדינה שפניה למערב, היא פנתה מזרחה. האידאולוגיה המערבית שבמרכזו הפרט [בעת שהמדינה היא כלי לרווחתו ולאבטחת זכותו לחרות וחיים הוגנים], נזנחה.
את מקומו תפסו אמונות דתיות משיחיות שממקמות את האל וארצו, ארץ הבחירה, הארץ המובטחת, מעל לפרט. האדמה התקדשה וחיי האדם עברו פיחות משמעותי, שווים זניח לעומת ערכם המקודש של סלעי מחלוקת ואבנים קנוניים.
ישראל התחרדה והפכה ברובה לפשיסטית.
משטר פשיסטי זקוק למשמעת ברזל כדי להפגין את מלוא היכולת שטמונות בסגידה לכוח. "עם ישראל", הנכס שהימין מייחס לעצמו אינו מכיר במשמעת. היכולת שלו להזדהות עם מושאים מופשטים כמו קולקטיב והצרכים שלו מעל מידותיו ואינו חורג על פי רוב ממסגרות החמולה ו/או השבט.
איטליה של מוסוליני הייתה גרוטסקה פשיסטית. חולשתה הצבאית בלטה בכל מלחמה שחייליה לחמו בה.
ומה קרה לחייל הישראלי, זה שמוצא את עצמו באזורים חשופים בסמוך לחזית בעת שעיקר תפקידו לשמש תפאורה לפוליטיקה הססנית נעדרת יעדים של הנהגה אימפוטנטית?
סופג אבדות בפרופורציות שלא ידענו קודם.
לוחמי החמאס חודרים לישראל. חיילנו ממתינים להם מן המארב והתוצאה, מספר בלתי מבוטל של הרוגים בצדנו ולוחמי החמאס נחלצים ללא פגע.
אם במלחמה קודמת עיקר האבדות היו תוצאה של אש כוחותינו, במלחמה הזאת חיילי החמאס מזנבים בנו.
לאויב הישג האסטרטגי, [פינוי כל יישובי עטף עזה, דבר שנעשה לאחרונה ביום כיפור] בעקבות חוסר יכולתו של הצבא החזק במזרח התיכון להתמודד עם המנהרות שבנו ורשתו בהן את אזורי הקרבות כמו שלא הצליח לעשות אף צבא לפני כן.
הרמטכ"ל מתרה במסיבת עיתונאים גלויה בהנהגה המדינית ומכנה אותה הססנית ונעדרת כושר החלטה ורומז שיש בכך כדי לפגוע במורל של צהל ובחיי חיילנו.
מעולם ישראל לא הייתה קרובה יותר לסנקציות במועצת הביטחון מאשר בעת זו.
ה – fairy tale של כיפת ברזל ייבדק אחרי המלחמה.
תוצאת הבדיקה לא יחמיאו למפתחיה ולציבור שקנה את הלוקש בצמא.
ומה עושה הימין בעת זו?
צד אנשי שמאל ברחובות תל אביב ומנסה להשתיק כל ביקורת.
רבותי, את המלחמה הזאת הפסדנו.
במלחמה הזאת החמאס ניצח.
איבדנו את כוח ההרתעה שלנו, הנכס החשוב ביותר שהיה לנו.
אנחנו על סיפו של נתק מן העולם, כולל ארצות הברית, שבלעדיה סיכויי השיקום שלנו שואפים לאפס.
חורבן שלישי אינו מסתמן כתחזית עתידית, התהליך שהחל ב – 1977, משלים את יעדיו ההיסטוריים.
חורבן ושמד.
כותב, (כי מה עוד אפשר לעשות כאן), מבקר ומייחל, כי נשאר עוד מקום לקמצוץ של אופטימיות.
