המציאות שבה אנו חיים, היא לרוב מציאות מומצאת. כלומר, אנו ממציאים לעצמנו תמונת מציאות מסויימת ומשלבים בה את עצמנו. באותו מישור של מציאות, בדומה לאופן שבו שחקן על במה לובש דמות, אנו מאמצים לעצמנו דמות בחיים האמיתיים כולל סט של התנהגות ואפילו קו מחשבה ש"מתאימים" (לתפיסתינו) לדמות.
זה נכון גם ביחס להתנהלות בין בני זוג, שבהם אחד מבני הזוג מקריב את צרכיו הריגשיים והפסיכולוגיים למען האושר/סיפוק/הגשמה של בן או בת הזוג ובאופן דומה להתנהלות של הורים כלפי ילדיהם. הורים רבים חושבים לעצמם שההקרבה העצמית שלהם למען הילדים, הויתור על האושר וההגשמה העצמית שלהם עצמם, או דחייתם למועד אחר הם בחזקת מעשה נכון ואפילו נאצל. העניין הוא שאופן החשיבה הזה שגוי מיסודו.
דמות הקורבן
הבעיה היא שגם כאשר אנו "נכנסים" לדמות הזו של מקריב, התחושה של חמיצות והחמצה עדיין קבועה לנו במקום כלשהו בראש. שימו לב שהמילה "מקריב", היא נגזרת של "קורבן" – והתחושה הזו של היותנו קורבן, מקרינה את עצמה החוצה באופנים שונים, אם כלפי בן או בת הזוג (הפנקס פתוח והיד רושמת - והמשבר ובמקרים היותר קיצוניים, הגירושין, כבר רשומים על הקיר) ואם כלפי הילדים – שם המצב אפילו רגיש יותר בגלל שהחיישנים שלהם מפותחים מאד והם יודעים להרגיש בה ולהיות מושפעים ממנה.
משום כך, התועלת של ויתור על המאוויים האישיים שלנו מפוקפקת, במקרה הטוב - ומזיקה במקרה הפחות טוב.
מכאן, המסקנה, שהאושר הפרטי של כל אחת ואחד מאיתנו, הוא-הוא שצריך להוביל אותנו ואין מדובר בסתם אנוכיות צרופה, כי אם במתכון לחיים טובים ובריאים גם בתוך המשפחה.
האושר החמקמק
אבל מהו אושר, האם יש מתכון לאושר. התשובה היא שלילית. דורות של משוררים והוגים ניסו לפענח את סוד האושר – והתשובה עדיין איננה חד-משמעית – לפחות לגבי המושג "אושר".
עם זאת, כדי לא ליפול למלכודת של עיסוק תיאורטי במושג האידילי המעורפל של "אושר", ניתן לתת בו סימנים, כלומר לנסות ולהצביע על כמה ממרכיביו בחיים היומיומיים שלנו. אין מדובר כמובן במתן מתכון, מאחר שאין "אושר" מוחלט הנכון לכל אחת ואחד מאיתנו.
יותר נכון לדבר באופן כללי על מרכיבים של אושר בחיי היומיום, שיכולים להשליך על המצב הרגשי שלנו – וממנו אל יחסינו בתוך הזוגיות ואל הילדים – שכאמור ציינו כאן את החושים המחודדים שלהם.
סימנים קטנים של אושר
תחילה יש לבחון, כל אחת ואחד לגבי עצמו כמובן, מה גורם לו לאושר (שוב, לא במובן של אידיאל "האושר הניצחי", או מהן הפעולות שמשמחות אותו או אותה. האוסף של אותן פעולות הוא בסופו של דבר המתכון שאנו מחפשים, שאם נקפיד עליו, תחושת הקורבן לא תהיה הגורם הדומיננטי שהתנהלות היומיומית שלנו.
הפעולות הללו יכולות להיות "סט" של דברים שהם בהחלט לא משהו מוגזם ובכל זאת האפקט שלהם הוא דרמטי, זה יכול להיות החל מריצת בוקר תוך הקשבה למוזיקה שאתם אוהבים, ארוחת בוקר עם חבר/ה, החוג השבועי לציור, או לריקודי עם (וכו') שאתם משתתפים בו, כוס יין עם רגליים מורמות על הספה בשעת הערב (אפשר להסדיר שפעם הבעל ופעם האשה יכינו את ארוחת הערב) – וכך לגבי כל פעולה אחרת שמסבה לכם הנאה קטנה – ומשאירה אתכם מרוצים מן החיים.
