ציפייה, אכזבה, האשמה, אחראיות.
מהי ציפייה?
ציפייה היא מה שאנו מניחים שיקרה בעתיד. למשל אני מצפה שבבוקר תזרח השמש, אני מצפה שאם אני אזרוק אבן למעלה היא תחזור מטה. בהתבסס על ניסיון העבר שלי, אני מפתח ציפייה. מה קורה כאשר הציפייה לא מתגשמת? לפעמים אנו חווים הרגשת הפתעה המעורבת בעניין, לפעמים אכזבה, לפעמים זעזוע.
כל זאת קל וברור להבין כלפי דברים או חפצים, אך כשאנו מגיעים לעסוק בבני אדם, נדמה כי אנחנו פועלים בצורה שונה. אם אני מגדל פרחים בעציץ ומצפה שהם יגדלו, כאשר הם נובלים אני שואל את עצמי מה לא עשיתי בסדר. האם לא נתתי להם מספיק אור? האם השקתי אותם יותר מידי? לעומת זאת כאשר מדובר בבני אדם, אם אנו מצפים מאדם להתנהג בדרך מסוימת והוא אינו עושה זאת, איננו שואלים את עצמנו איפה טעינו, אנו מתחילים להאשים אותו שלא התנהג בדרך שציפינו ממנו.
מקרה קלאסי: אנו מבקשים ממישהו לעשות משהו, נניח מבקשים מבן הזוג לקנות חלב בדרך הביתה. השני לא עושה זאת ואנו כועסים עליו ומאשימים אותו ששכח. אז למה על העציץ שנבל אנו לא כועסים, לא מאשימים אותו?
דבר זה נובע מפני שאנו חושבים שאדם הוא חופשי ובלתי תלוי. שבשביל שאדם יעשה משהו, לא צריך "חוברת הדרכה" אלא מספיק לבקש ממנו זאת בעברית.
דבר זה הינו חסר כל בסיס, ונובע מהאשליה שאנו בעצמנו חופשיים ובלתי תלויים.
למשל, כאשר ביקשתי מבן הזוג שלי שיקנה חלב בדרך הביתה, האם לקחתי בחשבון אם הבקשה שלי מספיקה בשביל שהוא יזכור את זה? יש אנשים שמספיק להגיד להם פעם אחת, יש אנשים שצריך שהם יכתבו את מה שהתבקש כדי שיזכרו ואחרים צריך להזכיר להם עשר פעמים.
כל פעם שציפינו מאדם שיתנהג בצורה מסוימת והתאכזבנו זה כי לא טרחנו ללמוד את "חוברת ההדרכה" שלו. לא טרחנו להכיר אותו ואת הדפוסים שלו מספיק לעומק.
אבל מה שקורה בפועל הוא שאנו חושבים שכאשר אנו מול אדם אנו יכולים לדבר בדרכנו שלנו והוא יבין אותנו. ברגע זה הציפייה שלנו שהוא יעשה את מה שביקשנו ממנו אינה מבוססת על כלום. הוא לא עושה זאת ואנו מתאכזבים. אנו מתאכזבים ומאשימים.
האשמה היא ניסיון חסר תועלת לשנות את העבר.
אבל אז אנו אומרים שזה לא נכון, שאנחנו מאשימים מישהו בכדי שלא יחזור לעשות זאת שוב בעתיד...
אם ככה אז למה אנחנו מרגישים כל כך פגועים כשאנו מאשימים? האם אנו באמת חושבים באותו רגע על העתיד, או שברצוננו לנסות העלים את הכאב של האכזבה?
אם כן:
האשמה היא ניסיון חסר תועלת לשנות את מה שקרה והיא נובעת תמיד מחוסר לקיחת אחראיות על החיים שלי.
למה אנו מאשימים את בן הזוג שלא הביא חלב בדרך הביתה? למה אנו לא שואלים את עצמנו איפה אני טעיתי? באיזה דרך הייתי צריך להגיד לו זאת מבלי שישכח?
בגלל שאיננו רוצים לקחת אחראיות על החיים שלנו.
אנו מפחדים מהתובנה שאנו האדם היחיד שאחראי לחיינו. אנו מפחדים מהמחשבה שאם לא אנחנו נדאג להשיג את מה שאנו רוצים אף אחד לא ידאג לזה. אנו מפחדים מהמחשבה שאנו לבד. מסיבה זו אנו משמרים צורת מחשבה מסולפת לפיה האחראיות להשגת מה שאנו רוצים נמצאת בידיים של אחרים, ואנו מאשימים.
אדם שלקח אחראיות מלאה על חייו לעולם אינו מאשים!
ואינני מדבר על פעולה חיצונית. מעסיק נבון שרוצה שהעובד שלו יעבוד יותר במרץ נוזף בו, מכיוון שזו עשויה להיות הדרך לגרום לו לעשות את הדברים. יחד עם זאת צורה זו של האשמה היא רק חיצונית. המעסיק הזה אינו באמת מרגיש שהעובד שלו אשם בכך שהדברים לא מתבצעים כמו שהוא רוצה. הוא מבין שבשביל שהדברים יתבצעו כמו שהוא רוצה הוא צריך למצוא את הדרך לגרום לעובד שלו לעשות אותם.
אם אדם לקח אחראיות מלאה על חייו, אין זה אומר שמעתה יעשה הכול לבדו. זה אומר שהוא לבדו יצטרך לדאוג לכך שהאחרים יעשו עבורו את מה שהוא מבקש מהם. לשם כך יהיה עליו להכיל אותם. להכיר את נקודת המוצא שלהם ולקחת אותה בחשבון.
