ההוא ששם מבטחו בשפיות, לא נראה בכיכרות.
לא בגלל שלא אכפת לו, לא בגלל שאין לו דעה וגם לא בגלל שאין לו דגל, שלטים או זמן פנוי.
להפך, הוא חושב שהוא יודע לא פחות טוב מבריוני האידאולוגיה, מהו הפתרון למצב.
הוא מעורב לא פחות מהם, צמוד למהדורות החדשות, סופג את אותן הרקטות וחי את המלחמה הזאת כמו תכנית ריאליטי.
הקול השפוי הזה, מרגיש שיפה לו השתיקה כרגע. לא כי אין לו מה להגיד, דווקא יש לו בטן מלאה והוא היה מת להציג את משנתו לכל מי שרק ירצה לשמוע.
יש לו בעיה אחרת: אין לו את מי לקלל, הוא לא מייחל למותו של איש מאחיו, השנאה גדולה עליו ובכלל, לא ממש בא לו ללכת מכות.
הוא פשוט לא שייך לאף אחד מהמחנות, לא מסוגל להפגין סולידריות עם "מוות לערבים", וגם לא עם "ישראל נאצים". הוא לא יכול לסבול את חנין זועבי, חושב שצריך להיכנס בחמאס בכל הכח, אוהב את חיילי צה"ל בכל ליבו, שירת בעצמו שירות קרבי, כואב לו לראות ילדים מתים בעזה, ובתוך תוכו הוא עדיין מפנטז על שלום.
פרדוקס? פיצול אישיות? בולשיט. זו שפיות סובייקטיבית. ואם יש "נורמלי" במציאות הלא נורמלית הזאת, הרי שכך הוא נראה.
האירוניה המטרידה פה היא שהמרכזניק הפאסיבי המתון הזה, שטרם מצא את מי לשנוא, הוא הרוב (המכריע) במדינה.
הרוב העצום הזה דפק עריקות מבסיסי המחאות והשאיר את אחת הגזרות החשובות ביותר במלחמה הזאת בידי ה"קומץ".
לא תראו אותו דוחף את ראשו לתוך פריים המצלמה תוך כדי דיווח של רוני דניאל מגבול הרצועה, לא תקראו עליו ב"הארץ" וגם לא תתפסו אותו בפרובוקציות שיעשו כותרות.
הוא לא קיצוני מספיק כדי להביע ולהשמיע.
אבל זה בוער בו, מה שהוא באמת היה רוצה לעשות זה להתעטף בדגל המדינה שהוא כל כך אוהב, לשיר את "התקווה" בריפיט ולהסביר על ישראל שלו. הניצחית , הצודקת, המוקפת אויבים שלא תתפשר על ביטחון אזרחיה.
הוא ציוני ופטריוט אמיתי. גאה להיקרא אל הדגל, ללבוש מדים ולשרת את המדינה. הוא יתן בראש לכל אויב הקורא להרגו ויקווה לחזור הביתה בשלום כדי לתת חיבוק ענק לילדיו. הוא מאמין בדו קיום ולא מבין איך זה הופך אותו לבוגד בעיני רבים.
מקומם אותו לשמוע צעקות שמחה של אללה הוא אכבר על כל רקטה שעושה את דרכה לאשדוד, אך הוא מבין שהמציאות מורכבת וזה לא ממש מייצג.
מביך אותו לקרוא את הפוסטים של האריות של הצל או טור של גדעון לוי אך הוא מבין שזו חלטורה אינטרסנטית.
וכן, לפעמים הוא גם קצת מבולבל, צריך שיתנו לו דקה, דקה לחשוב על מותר ואסור, על צדק ועוול. מבין שגם אנחנו טועים לפעמים.
הוא יודע שישראל שלו קצת נבלעה בגל הצונאמי הקולני והמתריס ששוטף אותנו עכשיו. אבל מציע לא להתבלבל. כי כמו שיר אחרי מלחמה, הוא מבטיח שוב את ארץ ישראל
