זו אינה שאלה רטורית.
בעת שאני צופה שוב ושוב בסרטוני החיסולים הבלתי ממוקדים של חיילי "המדינה האסלמית", איני יכול שלא לעשות את ההשוואה המתבקשת לשמאל הישראלי.
וכי מה משותף בין מאות האומללים שכורעים בכניעה מוחלטת בפני התליינים שלהם בשחור שניות מעטות לפני שיפקידו את נשמתם בידיו האמונות של אללה, לבין השמאל הישראלי המושפל, הכנועה ויפה הנפש, דקה לפני שמטורפים משלנו, מחסלים את המדינה שהקימו הורנו מתוך הכלום שהיה ויהיה כאן.
סוג של התבזות, כניעה ומסירות נפש פציפיסטית, כאילו עדיף להיהרג מכדור של מרצח שטוף זימה דתית - סדיסטית מלהרוג אותו לפני כן.
כאילו מותר להרוג באחר אם המדינה משלחת אותך, אולם אסור בתכלית האיסור אם אתה נלחם באופן לגמרי אישי על חייך ועתיד ילדך.
---
"כי בתחבולות, תעשה-לך מלחמה;" - משלי פרק כד – פסוק ו, אומרים המקורות של הימין הישראלי.
ולחבל תחבולות הם יודעים, ללא ספק, ראו איך הוציאו בימים אלה במרמה, משר הביטחון הלא משהו שלנו, עשרות מיליונים, בתמורה לכמה פחונים עלובים שהקימו לכאורה על גבעה שלושים ושמונה/אלף, תת גבעה יז. ["יעלון הבטיח למתנחלים חבילת הטבות בנייה תמורת פינוי מאחז בן חודש – חיים לוינסון, הארץ הבוקר].
כיצד השתלטו על צבא ההגנה שלנו והפכו אותו לצבא כיבוש בשם הקולגה של אללה, [ה' למי שאינו יודע]. איך עשו זאת מכספינו באמצעות השה התמים של ישיבות ההסדר וממשיכים בעזרת שר חינוך משלהם שהתחפש לליברל לרגע. (מתאים גם לקודמו, הבעל של גאולה מהטלוויזיה).
כיצד שני אלה הפקיעו את חינוך ילדנו והפכו אותם לילדי קומסומול פשיסטי שמכירים את השבילים הפתלתלים של הגדה טוב יותר מאשר את אלה בגליל ובנגב, בעת שהאחרונים הופקרו כאלו כלום לטובת האויב "מפנים"[בעינם], כלומר הפלסטינים אזרחי ישראל תאורתית.
וכאן בנקודה הזאת המלכוד של ISIS כמו גם של בני עקיבה הלוחמנית שלנו.
הריצה המוטרפת קדימה. מה שכבשנו כבשנו, הוא שלנו ואפשר להמשיך הלאה.
באופן זה אפשר להזניח את הגליל ועוטף עזה ובאותו עת להשקיע עשרות מיליונים בסיועה נפשי לילדי מתנחלים בגדה.
ומה משמעותה האמתית של ההחלטה?
טיפוח דור נוסף של פשיסטים לוחמניים מחוסני מצפון בשטחים הכבושים מול הזנחה פושעת של עובדי האדמה החקלאיים בגליל ובעוטף עזה.
לטפח דור חדש לילדי הכיבוש שבעינם האדמה אינה מניבה אלה ריב ומדון והוא נכס מקודש שאפשר להרוג בעבורה.
התהליך זהה אצלנו, בינות לטרוריסטים שלנו בגדה, לאלה של ISIS במסופוטמיה.
פקמנים שבולעים לאום אחר ורצים בטירוף לכיוון שנחזה בעינם קדימה, בעוד גוררים את עצמם ואת העולם מאות שנים, אולי אלפים, אחורה.
תחי אם כן ממלכת יהודה. להזכירכם כי ההיא, הישנה, הפכה למדינת חסות מצרית לאחר מותו של המלך ישאיה.
[יהודה הפכה בסוף דרכה, לאחר מות יאשיהו בקרב ליד מגידו, למדינת חסות מצרית - דברי הימים פרקים כ"ג 29 / 30].
ומה נגיד אנחנו, אם בימים אלה ממש מי שמחזיק את גורל המדינה אינו ראש ממשלתה אלא אחד, א-סיסי, שמנהל את המשא ומתן לכניעה מול החמאס בשמנו.
---
ועוד מילה לחברים בשמאל הקיצוני שמוצאים את דיבתנו.
חיי האזרחים הישראלים, כולם, לרבות הבדווים בנגב וערבי הגליל והמשולש, חשובים פי כמה מונים מאלה של החמאס ובני החסות שלהם בעזה.
לא צריכה להיות לנו שום סימפטיה לאויב שהכריז עלנו שמד ומלחמה.
להם יש את ממשלתם שזה תפקידה.
והיא עושה זאת לגמרי לא רע גם ללא עזרתכם, וזו, הסיועה וההזדהות שלכם, בעיני, לעיתים ממש מבישה.
לקרוא לעליהום של מדינות העולם על המדינה שלכם בעת שזו מקיזה את דמה היא בגידה חמורה. להזמין ועדות חקירה בין לאומיות שיהפכו את חיילנו וקצינינו לנעדרי יכולת לחימה במלחמה הבאה, מסוכנת לא פחות ממעשי הפשיסטיים בגדה.
לגנות את טייסינו בעת לחימה היא פרובוקציה שעוברת את גבולות חופש הדיבור והיא בפרוש בגידה חמורה.
כמו גם: לעצור חברת כנסת ערבית בשל האמת שלה, שהיא האמת של אלה ששלחו אותה לכנסת ישראל, והיא עדין לכאורה דמוקרטיה.
בעיני, זה מעשה נורא. תנו לה להשמיע את קולה. היא מייצגת את בני הלאום שלה.
מאידך, איני זקוק לגדעון לוי שיתחזק לי את המצפון. אני מטיב גם בלעדיו בעשיית המלאכה.
רובנו בשמאל אוהבים את הארץ הזאת אהבה גדולה. [למרות שאיני יכול להתחרות בפסולת הצעקנית שהפקיעה את העניין הזה לכאורה, רק לידיה].
וכדי שאי התקינות שלי תהיה סופנית, הנה עוד הערה.
לעתים הקרע בין שני מחנות גדול מדי מכדי שאפשר יהיה להכיל אותה.
בעת כזאת צריך להתלכד לשני מחנות ברורים וחדים ולהילחם על ההובלה.
האמצעים כיצד עושים זאת, כתובים בדברי הימים של אומות העולם שאנחנו, למרות שחלקנו מעריכים שלא, חלק ממנה.
ובעת של חוסר איזון בין המחנות, שמופר ומוטה באמצעות פוליטיקה ירודה והתנהלות עבריינית של מנהליה, גם אמצעים שלא התרגלנו בהם הופכים לגיטימיים לרגע.
וכן, אני משוכנע שהרוב לא רוצה את השטחים הכבושים על חשבונה של המדינה.
הרוב הזה אינו מרכז ואינו שמאל, הוא הרוב השפוי במדינה.
כותב, (כי מה עוד אפשר לעשות כאן), מבקר ומייחל, כי נשאר עוד מקום לקמצוץ של אופטימיות.
