הדשא של השכן לא ירוק יותר 

הדשא של השכן לא ירוק יותר

אין מה לעשות, בסופו של דבר כולנו בני אדם. כולנו בודקים כל הזמן מה יש לאחר שאין לנו ועד כמה אחרים הצליחו יותר מאיתנו.
"תראי את ההוא, איך שהוא מסריח מכסף" ! אמרה לי שכנתי בזמן שנחנקה ממשכנתא של 6000 ש"ח לחודש. "וואלה, תראו איזה ג'יפ הוא קנה, הוא הסתדר בחיים, הלוואי עלי גם ג'יפ כזה בדיוק". "תראו איך השכנה שיפצה את הבית, מאיפה יש לה כסף לרצף בפורצלן איטלקי? הרי היא לא עובדת והוא שכיר במס הכנסה".
גם הפרסומות האופפות אותנו לרוב, מצביעות על כך שאם אין לנו ג'ינס כזה, אז אנחנו לא חתיכיים מספיק. אם אין לנו רכב כזה, אז אנחנו לא גזעיים מספיק. ואם אנחנו לא משתמשות בחומר ניקוי כזה או אחר, אז אנחנו עקרות בית גרועות במקרה הטוב, ובמקרה הרע סתם מבזבזות את זמננו וכספנו בניסיון לנקות את הבית בתכשירים פחות מפורסמים.
אנחנו נמדדים חדשות לבקרים באמצעות הרכב שאנחנו נוסעים בו, בית שאנחנו גרים בו והיקף המותניים / הירכיים / החזה שלנו.
אם אנחנו לא עומדים ב"סטנדרטים" אז מצבנו גרוע ביותר וזקוק לשיפוץ דחוף ע"י גדולי הסטייליסטים, הספריות, המאפרות, המנתחים הפלסטיים ומעצבת הפנים של הבית שלנו.
אני מודה ומתוודה שגם בי קינאו (כנראה) יותר מאדם אחד. היו גם כאלה שבכנות מלאה אמרו לי את זה בישירות רבה והערכתי אותם מאוד על כך. לכאורה מה חסר לי?
גרה בקוטג' עם גינה, 3 ילדים חמודים +כלב, נוסעת ברכב נחמד, בן זוג שעובד בעבודה טובה, לובשת מכנסיים צרים, לומדת לפעמים ועובדת בעבודה שאני ממש אוהבת.
סה"כ מעמד בינוני גבוה - ממש אין מה להתלונן.
גם אני חשבתי שהכל ממש בסדר אצלי ושהחיים שלי מקסימים וטובים אך כשהגיע הזמן האשליה התפוצצה לי בפרצוף. הגיע הרגע שבו נאלצתי לראות את חיי כפי שהם, לא רק כפי שהם נתפסים חיצונית ע"י אנשים אחרים ולא אהבתי את מה שראיתי.
ראיתי שמבעד ל"מושלמות" הזאת מתחבא המון המון כאב. שמתי לב שמאחורי המסכה של "הבורגנית בעלת החיים הנפלאים" יש הרבה חורבות והריסות שהגיע הזמן לתקן ולשפר. כבר לא יכולתי להסתיר אפילו מפני עצמי את האמת והאמת היא לפעמים קצת קשה לעיכול. כל החיים אנחנו בורחים מפני עצמנו, בורחים מפני האמת ובונים במרץ רב ובשקדנות עטיפות ומסיכות "אמיתיות", אם כמנגנוני הגנה ואם כדי שאחרים יקנאו בנו על ההצלחה שלנו.
החיים הם לא רק מסכה. הדשא של השכן איננו ירוק יותר, לכל אחד יש את החבילה שלו, חלק סוחבים חבילות כבדות יותר וחלק סוחבים חבילות כבדות פחות. אבל לכל אחד יש חבילה ולעיתים בתוך החבילות יש פצצות. אנחנו לא רואים את החבילות של האדם האחר. לפעמים האדם האחר אפילו הוא בעצמו אינו מודע לחבילות שהוא סוחב על עצמו פשוט משום שהתרגל שהן תמיד שם, עד ששכח לשים לה אליהן. הרבה יותר קל להיתפס לחיצוניות, להעמדת הפנים, לרכב, לבית, לפירמה של הג'ינס, למידת המכנסיים או לסוג הנעליים שאנו נועלים. הרבה יותר קל לקנא באחר על "ההצלחה" שלו ואנחנו לא חושבים על כך שגם הוא אדם שמתמודד עם בעיות וקשיים ולפעמים קשיים ובעיות הרבה יותר גדולים משלנו. דמיינו אדם שאתם מקנאים בו באופן מיוחד. זה יכול להיות בגלל שיש לו כסף, בגלל שהוא רזה, בגלל שיש לו נישואין מאושרים, או בגלל שהוא נוסע ברכב גזעי יותר.
תשאלו את עצמכם שאלה כנה. האם הייתם מוכנים להתחלף איתו בהכל? גם בהצלחות, אך גם בחבילות הקשות שהוא נושא עימו?
לדעתי התשובה היא ברוב המקרים "לא". גם החיים שלי לא מושלמים ולפעמים גם מאוד לא מאושרים, אבל הם החיים שלי ואני לא מוכנה להתחלף בהם עם אף אחד אחר, גם אם הוא גר בקיסריה ונוסע במרצדס קבריולט חדשה. החיים הם שלי ורק שלי עם ההצלחות, האכזבות, השמחה והקשיים.
גם כוכבי הקולנוע שגרים בהוליווד באחוזות ששוות מיליוני דולרים, האם הם באמת מאושרים? האם הייתם רוצים להתחלף איתם גם בבעיות שלהם?
תסתפקו במה שיש לכם, אל תפזלו לצדדים ואל תלטשו עיניים לאנשים אחרים שכביכול יש להם מה שלכם אין. גם לכם יש משהו שלהם אין ולא כל דבר נמדד בכסף. פרגנו לאנשים אחרים, אל תקנאו, חלקו את מה שיש לכם והחיים יאירו לכם פנים.
אז בפעם הבאה שאתם רואים מישהו שיש סיבה לקנא בו, חישבו על כל החבילה שלו, גם על הצדדים הפחות טובים, חייכו אליו, חייכו אל עצמכם ותמשיכו הלאה, כי אין במה או במי לקנא.