היום שאחרי, הוא היום בו החמאס, האחים המוסלמים, ISIS, ועוד כל מיני חוסים תחת האסקופה של אללה, ינצחו את הרציונל האנושי ששלט פחות ממאה.
ארבעה דורות, למהדרין מחצית מן הזמן הזה, הספיקו למר היסטוריה, להחליף דיסקט ולומר, חברים, כשלתם, פנו את מקומכם לטירוף, הוא הרבה יותר יעיל במובן האבולוציוני.
וכמו תמיד, הוא צודק, כי זה בדיוק המצב, הרציונל האנושי רץ מדי קדימה. הקדחת הטכנולוגית מאיימת על שלמות כדור הארץ והקפיטליזם, הקטליזטור של המרוץ הטכנולוגי, מסרב להתרסן ובטענה צודקת: הוא אמנם ההסדר הכלכלי הכי יעיל עבור קולקטיבים רציונליים.
אם הוא הכי יעיל, איפה כשלנו, הרי בדבקות קרובה לפנטית, קיימנו את הלכות אבות השיטה, סמיט ואפילו מילטון פרידמן.
ובכן, באופן קצת אפיקורי, הכשל קשור לתחום האופטומטריה.
כשלנו שוב ושוב בראיה למרחק, מעבר למחר ומחרתיים, מעבר לאופק שראינו או הכרזנו עליו כעל האופק שלנו.
נכון, כבר אפלטון הצביע על מעידה מסוימת בראיית המציאות, כמו גם האופק, (משל המערה), אולם הוא לא שיער עד כמה המשוגה הזאת יכולה לסכן את עצם קיומנו.
דוח אחרי דוח של ארגון האומות מתריע כי רק אם נחדל לעשות מאלף עד תו פלוס מינוס, נבטיח את עתיד קיומנו.
האם זה באמת הזיז למשהו ברמת הפרט או הקולקטיבים?
למעטים, לבודדים, לבלתי משפיעים. כאלה שנמצאים בשולי המיין סטרים.
---
מה הפרובלמה אם כן?
זה פשוט.
הכפפת הפרדיגמה הקפיטליסטית למגבלות הגלובוס פוגע ברעיון הבסיסי בתאוריה, לפיו המחולל או המנוע, הוא ייצר הקיום האנושי, והשיטה מתעלת אותו לאפיק הרצוי לה, [צ.ל. לשיטה עצמה, לא לכדור הארץ שתחזוקתו היא ורק היא, היעד של האבולוציה].
ובדיוק בנקודה הזאת, הכשל הפונקציונלי של שיטה.
הנזקים המצטברים שהיא מערימה, או תוצר הלוואי שאנחנו, הקפיטליסטים כל כך מתגאים בה וקוראים לה קידמה.
כיצד?
בואו נזכר רגע באמנה החברתית של רוסו. האלמנט החשוב במשנתו הוא הוויתור למען. אפשר לומר במידה רבה של צדק, כי זה הנרטיב ה"רוסואי" ובלעדיו חיי המדינה המודרנית היו חלום באספמיה, כפי שהן הלכה ומעשה באפריקה וחלקים נרחבים של המזרח התיכון, כולל באופן מובהק גם אותנו, שמקיימים דמוקרטיה הלכתית בעת שהיא בעצם תאוקרטיה שבה הרוב, בור יש לומר, מפוחד, לאומני ומוסת, מולך שולל אחרי "מחזיקי דעה*" נכלוליים ואופורטוניסטיים שמתחזים לעיתים כפוליטיקאים.
___
במסגרת ה"מדינה המודרנית", הפרט מוותר על חלק משאיפותיו [והפוטנציאל להפכם לדבר מה ממשי השייך רק לו], למען הקולקטיב, שלא יכול להתקיים בלי זה.
וכאן הכשל הקפיטליסטי. כי היא קוראת לניצול מרבי ובלתי פוסק של הפוטנציאל האישי, כדי לדהור קדימה, ליעד בלתי ברור ובלתי חיוני, הרבה מעבר למה שנחוץ לתחזוקה השוטפת של הקולקטיב ובסיס קיומו, הגלובוס.
נכון שהנרטיב האוניברסלי אינו סטטי, אולם דרך תפקודו, [אלו ניתן היה לפענח אותו באורח אבסולוטי], בעיקרו של דבר פונקציונלי: דבר נוצר מתוך דבר כדי לשרת את הדבר שייצור עוד דבר וכך הלאה, לאין סוף.
כלומר כל דבר קשור לדבר אחר באגד שבו גם זה וגם זה מפיקים תועלת זה מזה.
בהקשר החברתי התיאוריה שמחזיקה כך היא הפונקציונליזם, המנמק ומסביר כיצד החברה האנושית היא מערכת מורכבת שחלקיו פועלים יחד כדי לקדם סולידריות ויציבות במערכת הדדיות החותרת לשלמות מסוימת.
בקומוניזם המנגנון הפוך [לקפיטליזם]. הפרט מתבקש להכפיף את הפוטנציאל האישי לרווחת הקולקטיב, מה שהביא לאבדן מוטיבציה והביא את השיטה לקריסה אל תוך עצמה ולהימוג מעולמנו.
בנקודה הזאת מלכוד, על מה בעצם מוותר החסיד הקפיטליסטי?
על שום דבר ועל הכל בעצם.
הפרט נידחק ומואץ לניצול מרבי של הפוטנציאל הטמון בו, הרבה מעבר לצרכיו האינדיבידואליים.
אובייקטיבית הוא מרגיש כי הוא יכול אולם במציאות הסובייקטיבית, יכולותיו מוגבלות באופן ממשי.
נו טוב, תאמרו מיד: ומה עם וורן באפט, שעשה כמה מיליארדים.
נכון, על כל כמה מיליונים כמוני וכמוך, יש אחד ווארן באפט.
והשאלה המתבקשת בהקשר זה, לשם מה לכל הרוחות אנחנו זקוקים לאחד כמו באפט ולשם מה באפט צריך את המיליארדים וכיצד אלה תורמים לבסיס קיומנו, כדור הארץ.
גם כאן התשובה פרוזאית בפשטותה. אנחנו מרוויחים כלום הודות להתקיימות הונו של באפט, אולם מפסידים את העתיד של ילדנו, שמושכנו במשכון לטווח בלתי ידוע לטובת מאית הפרומיל של האוכלוסייה העולמית, שברגע זה, נדמה להם שהם נהנים מן השימוש בה.
וכי כיצד יכול באפט קשישא, ליהנות ממאות המיליארדים שנצברו בחשבונותיו החפים ממס באמצעות loop holes, שהשיטה עצמה המציאה, במסגרת נטיותיה האבדניות שכבר הוזכרו למעלה.
מה יעשה הקשיש בקפיטל שיכול להטיב את גורלה של יבשת שלמה?
נדה.
הדוגמה של ורן באפט ושל חבריו בשפיץ של הפירמידה, ממחיש את הכשל המובנה לתוך השיטה הקפיטליסטית.
אז למה התשעים ותשע, נקודה ועוד הרבה פעמים תשע מאוכלוסיית העולם לא מתקוממים נגדה?
משום האשליה שהיא בעצם מטיבה גם איתם, או תטיב אם הם יעשו כמו באפט ככה וככה.
האשליה נאחזת ברציונל שהוזכר למעלה, או בכשל עצום שמובנה לתוכו, בערמומיות ראויה להערצה.
היא קשורה לאופטימיות שרבנו נגועים בה.
אופטימיות על חשבון ריאליזם שמתבסס על סיכויים אמתיים להגיע שמה, כלומר לצבור הון דומה להונו של באפט.
האופטימי יראה תמיד את חצי הכוס המליאה וישאף למלא אותה עד סיפא.
הפסימי יסתפק בחצי הכוס המליאה, כי הוא מודע לסיכוייו הסטטיסטיים למלא אותה, שהם פלוס מינוס נדה והוא, וזה חשוב, יודע, שגם החצי שיש לו כבר, יש בו כדי לקיימו בכבודה.
בעת שהפסימיסט נדחה בביטול על ידי הרוב כעוכר שמחה, האופטימיסט יקדיש את חייו להטיב את מצבו של באפט וכנופייתו שלא יודעים שובע.
הוא מאמין שהמועדון, בשלב זה או אחר יאמץ גם אותו ועתידו יובטח ככה.
בינתיים, הפסימי, שבוחר לפרוש מן המרוץ, מתפנה לחשוב ולעשות הערכות מחודשת כיצד הלאה.
בנקודה הזאת, הוא נחשף לבת קול מן השטן שלוחש באזנו, אללה הוא אכבר, או בשפתנו שקודשה משום מה, בעזרת השם וככה.
הוא משנן שוב ושוב את המנטרה.
פתאום הוא שומע אותה מהדהדת ובעוצמה גועה ועולה. הוא משתכנע. הוא מרים דגל שחור ורץ אחורה. (יכול להיות גם דגל כחול לבן עם מגן דוד באמצע).
למה?
בעיקר בגלל נוסטלגיה.
העבר תמיד נראה טוב מן ההווה והעתיד הלא ידוע.
הוא רץ ודורס, חומס והורס את כל מה שמפריע לעבר להפוך להווה שיהיה העתיד של כולנו ככה.
בעיני האופטימיים שמביטים מן הצד, המראה מזעזעה.
לא נחמד לערוף ראשים, עוד פחות בעת שאתה מדמיין שגם ראשך שלך, שכל כך התחבב עליך, יכול להיות שמה.
אולם זו בדיוק המציאות שממתינה לנו מעבר לישורת הבאה.
הייתי מסכם את הרשומה, כרשומה הכי אופטימית שאי פעם יצא לי לכתוב.
והאופטימיות מקורה בהכרה שלא כל הפסימיים נוטים לרוץ אחורה ולא כל אחד מאתנו ימצא סיפוק בכריתת ראשים, לא כתחביב ולא כטקטיקה.
יש שיסתפקו בפיקחון שהראייה הפסימית מציעה, ייהנה מן האופק הרחב שהיא מזמינה, ידחו את בת הקול הקוראת לאחור בהינף האצבע, ויערכו חשבון נפש שבסופו יאמרו ככה:
חברים, עבדתם עלי לכל אורך הציביליזציה. עייפתי מן הקידמה. די לי במה שיש, לא רוצה חיי נצח, איפון 6 או את המיליארדים של ווארן באפט. אני מאושר בדלת אמותיי כמו שהם כרגע.
תנו לי לגדל את ילדי, שיוכלו לגדל את שלהם, כדי שזרעי יהיה כאן בעוד אלף שנה. זה הרבה יותר חשוב מהון ומקידמה.
ומה יהיה מחר אם ככה?
המאבק יתנהל בין הפסימיים שנאחזים בהיום לבין הרצים אחורה.
מבחינת הגלובוס, לא חשוב כלל מי מנצח. גם אלה וגם אלה מבטיחים את שרידותו** וזה מה שחשוב לו בהיבט הפונקציונלי.
על מי אני מהמר שינצח.
תנחשו, אף על פי שאני כמעט בטוח שמרביתכם יודעים אל נכון את התשובה.
המנצח הוא אללה.
המרוויח הגדול הוא כדור הארץ.
* Opinion leadership comes from the theory of two-step flow of communication propounded by Paul Lazarsfeld and Elihu Katz - כאן
**האסלם בגרסת ISIS, והחמאס, כמו גם האורתודוקסיה הפשיסטית היהודית, דוחים קידמה והיא בסיסה של הפרדיגמה הראקציונית גם כאן וגם שמה. שניהם כאחד משרתים את האינטרס האבולוציוני של שמירה על שלמות כדור הארץ. האיסלם, כמו היהדות מטיפים לחיים צנועים בהיבט הכלכלי, וכך הם מועילים – פונקציונליים למגמה האבולוציונית לשמר את כדור הארץ.
הבעיה היחידה בנישה הזאת, שלעומת 15 מליון יהודים יש יותר ממיליארד מוסלמיים. אנחנו אפילו לא פסיק בעיני האבולוציה.
כותב, (כי מה עוד אפשר לעשות כאן), מבקר ומייחל, כי נשאר עוד מקום לקמצוץ של אופטימיות.
