המנהיג השקט 

האם יש מנהגים מופנמים בעולמנו הנשלט ע"י ערכים מוחצנים? / מאת אילה פינקוייס

מה הייתם אומרים אילו סיפרתי לכם שמנהיגים דגולים שנחרתו על דגלה של ההיסטוריה כמו אלברט איינשטיין , מהטמה גנדי, ואימא תרזה היו מנהיגים מופנמים?

ודאי הייתם מושכים בכתפיכם ואומרים לעצמכם :"נו טוב... אז באותה תקופה זה היה מתאים". ואילו המשכתי לספר שגם ביל גייטס וסטיב ג'ובס שייכים לאותה קבוצת מנהיגים מופנמים ועוד רבים אחרים ביניהם?! כמה פעמים קיימנו ראיון לאנשים מופנמים שהנתונים שלהם היו מצוינים אבל המופנמות שלהם גרמה לנו לסרב לקבלם לעבודה והעדפנו עובדים מוחצנים, שהיה נראה לנו כי הם, הם בעלי "תכונות מנהיגותיות " .

סוזן קיין מחברת הספר "שקט: כוחם של המופנמים בעולם שלא מפסיק לדבר"  מבקשת להזכיר לנו שחלקם הלא מבוטל של מנהיגים גדולים ומדענים פורצי הדרך הגדירו את עצמם כאנשים מופנמים.

קיין מסבירה כי המופנמות שונה במהותה מהביישנות:  הביישנות היא הפחד מפני דחיה חברתית, ואילו  המופנמות ( introvert ) היא הדרך בה האדם מגיב לגירויים בכלל וגירויים חברתיים בפרט.

המוחצנים ( extrovert ) מתפקדים היטב בסביבה מרובת גירויים, וכמו כן, יודעים לייצר כמות גדולה של גירויים בעצמם, בעוד שהמופנמים ( introvert ) נמצאים במיטבם כאשר הם נמצאים בסביבה שקטה ופרטית יותר. 

מה זה אומר על היכולות שלהם, על הרעיונות שלהם ביחס למוחצנים ?... מסתבר שמאומה!  הבעיה היא שהתרבות המערבית המעלה על נס את "המוחצנות" אינה מאפשרת למנהיגים השקטים לצמוח. הרעיונות הטובים ביותר, הם לאו דווקא הרעיונות שנשמעים חזק יותר. פעמים רבות אנו מפספסים רעיונות בעלי פוטנציאל מהפכני, השייכים לאותם המופנמים המבריקים, וכל זאת רק בגלל פרדיגמה לקויה וסטאטוס קוו שהמוחצן מוכשר יותר ורעיונותיו טובים יותר.

אחת הזירות שבה הבעייתיות של ערך המופנמות בא לידי ביטוי היא הזירה החינוכית . קיין טוענת, שעבודה קבוצתית הנהוגה בבתי"ס מיטיבה בעיקר עם קבוצות תלמידים מוחצנים יותר ועושה עוול עם תלמידים מופנמים.

פרדיגמה זו ממשיכה להשפיע על חיינו גם במקומות העבודה : העובדים המופנמים אולי לא מביעים את דעתם בקולניות "סחבקית". הם אינם יודעים לשווק את עצמם באופן מרשים כמו המוחצנים, אבל דווקא הם אלו אשר יכולים להחזיק ברעיונות חכמים, כובשים, חדשניים ומהפכניים. 

השאלה היא כמה אנו המנהלים, או אנשי משאבי אנוש, יודעים להקשיב ושאלה חשובה לא פחות היא עד כמה אנו שבויים באותה פרדיגמה לקויה?   אנו טועים לחשוב כי המצליחים בסביבת העבודה הם אלו ש"מכים על השולחן" הקולניים, אולם מחקרים מראים כי המנהיגים השקטים המופנמים, דווקא הם אלו שהגיעו רחוק יותר מפני שהמטרה שלהם הינה לא לעמוד באור הזרקורים אלא להעלות רעיונות ולמצוא את ייחודה של החברה אליה הם שייכים. מסתבר כי אין קשר בין יכולת לדבר באופן אטרקטיבי מול אנשים לבין יכולות חשיבה גבוהה וייחודית. יתרה מזו, עבור המופנמים השקט והזמן שלהם עם עצמם הם קרקע ליצירת רעיונות חדשים.

אנו חייבים למופנמים רבות מן התרומות החשובות לחברה - החל בחמניות של ואן גוך וכלה בהמצאת המחשב האישי, google  ויצירות כמו הנוקטורנו של שופן, "בעקבות הזמן האבוד" של מרסל פרוסט, 1984 של ג'ורג' אורוול ו"הארי פוטר ".

Lorna Hawtin , ששאבה השראה ממחקרה של קיין, המשיכה לחקור תחום זה. היא טוענת, שהאובססיה של התרבות המערבית אחר האישיות המוחצנת הקרויה (בטעות) "סופר כריזמטית" לקחה את הארגונים רחוק מידי. אם נמשיך לחפש רק אחר הדמויות המוחצנות כיצד נוכל לזהות ולאתר את אותם הכישורים ורעיונות של המופנמים יותר?

לסיכום, רק כאשר אנו המנהלים, ואנשי משאבי האנוש נדע טוב יותר לזהות ולהכיר את היבטי האישיות המופנמת נוכל לגייס עובדים מוצלחים ובנוסף נדע לממש את מלוא הפוטנציאל הגלום בעובדינו. נוכל לא רק להקשיב הקשבה חפה מפרדיגמות אלא אף נצליח להתאים נכון את הסביבה הארגונית ושיטות העבודה המאפשרות התפתחות ומימוש אישי ומקצועי ובכך למקסם את התרומה לארגון.