בגבעת רם מקום בו עמלים על עמל כפינו, ושל הורינו, ושל הורי הורינו, ומנתבים אותו למבצע: "שלם למתנחל חופן", כדי שהוא יחפון עוד חופן, ועוד חופן, ועוד חופן, ועוד הרבה חופן, ואז תירגע ארץ ואלוהי ישראל יניא את חרונו ויחזור לנמנם עוד שני אלף.
שני אלף, לא פחות, אולי יותר, הרי היסטוריה אינה חוזרת, לפחות לא בדייקנות של ייקה, אתם זוכרים, פעם, לפני עידן עידנים, היו פה גם כאלה.
ובעת שירדפו את ילדינו מארץ לארץ, הם יוכלו לשוב ולהתגעגע למולדת, הנה כי אין טוב מכיסופי מכורה, כימהון ראשית, חזרה למהות שהיא ארץ מולדת.
אבל מה לזה ולכותרת, שהבטיחה לדון בבעד ונגד הגסטפו של היטלר.
מה יכול להיות לנו בעד הגסטפו של היטלר?
הרי לא מזמן, אבי דרך משל היה סוג של יעד עבור עובדיו המסורים של המוסד שבראשו עמד הימלר, אלה שכל עוונם הסתכם בשמירה על מולדת, אמנם מולדת אחרת, אולם בלא מעט מאפיינים, מזכירה את "המולדת", כלומר את ארצנו שלנו, שהיא בעיני רבים קונספט ייחודי לגמרי, הרי אין עוד פיסת נדל"ן אחרת שניתנה מתנה על ידי ההוא מלמעלה, יהוה נדמה לי. (ויפה שהמאיית של מיקרוסופט אפשר לי לכתוב את המילה המפורשת, למרות האיסור שחל בעניין הזה מטעמים כאלה ועוד כגון אלו).
אולם שוב אני סוטה מן הנושא שבו בחרתי בכותרת, מה לנסיבות חייו של אבי ולגסטפו שאת הדיון בטוב והרע, או הבעד והנגד שלו, הבטחתי?
כלום והכל, כי אם בגסטפו עסקינן, הרי העיסוק הזה חייב להיות טוטאלי, כלומר חובק כל, למרות שהמילה חובק אינה תואמת, כי יש לה קונוטציות חיוביות גם כן, ואילו בגסטפו ודומיו, נניח יורשו, השטזי, אין שום דבר טוב, למרות שכל העובדים, מייסדים ומנהלים של המוסדות האלה היו בטוחים שזה בדיוק להפך.
כמו שמנהלי המדינה שלנו ומרבית הגרופיס שלהם, או העם [די מטומטם, כך איתן אבריאל במאמר בדה מרקר], חושבים שזה להפך.
תשאלו מה להפך?
תחשבו מספר, נניח אפס אפס שתיים ושמונה.
מצלצל מוכר?
לא, למה שיהיה מוכר, הרי הפכתי את היוצרות לשם של מוסד שעד לפני ימים אחדים נישא ברהב ונימת קדושה בפי כולנו.
שמונה מאתיים. הס רבותי, אנחנו עסוקים, רעשי רקע רעים לעיסוק שלנו, אנחנו עושים ואתם חיים, אתם חיים והם מתים, אנחנו באמצע, אנחנו אספנו את הפרורים שגרמו להם למות, "מכה קלה בכנף" א-לה רמטכ"לנו, או לחיות חיים מאוד עלובים על חשבון הביטחון המדומה שלנו.
ואילו אנחנו, קצנו במלאכת האיסוף. היא אמנם לא משעממת, היא אפילו מאתגרת וגם מתגמלת, אולם היא מה זה שוחקת.
תשאלו את גרד ויזלר, מ - Das Leben der anderen – "חיים של אחרים", איך זה.
תשאלו אותו למה היא שוחקת.
תשאלו גם למה כמה עשורים היא לא הייתה שוחקת.
והוא יענה לכם כך: "כי אי אפשר להרוג את הבמבי ממרחק של מטר" .
---
זה מה שהשחיקה עושה, מקרבת, פוקחת מבט ושכל. כופה רגש, מפתחת אמפטיה אסורה שמאפשרת מבט מזווית אחרת.
לא עוד מטרה על קוו האופק, אלא איש, בן אדם, פחות או יותר בצלמך שלך.
אולי אפילו יותר ממך, הרבה יותר ממך, או ממה שהפכת במדינה שלא סופרת אותך ממטר.
אנחנו והם, אחוות הבלתי נספרים, הדפוקים, שקצת נמאס להם מכל זה.
פתאום אתה מבין שהשטזי זה כאן והגסטפו זה השטזי.
שאין הבדל בין מי ששולח למותו ילד שמשחק בכדור בחוף הים בעזה [כדי שהוריו וחבריו ילמדו לקח], לבין מי שהורג בני ערובה בעיירה סרלט ב - Périgord Noir שממנו יצאו כמה אנשי מחתרת, ובדיוק לאותו צורך.
פתאום אתה מבין שיש אספקלריה נוספת, ואתה מוצא את עצמך בצד הבלתי נוח של המצפון, שלך ושל העולם, בצד של אין מצפון, כי מצפון וכיבוש אינם סחבים וקשה להם להתקיים בכפיפה משותפת.
מכאן ולמכתב הסירוב של יוצאי 8200 צעד קטן המצריך הרבה אומץ. אבל ברור לך שאין לך בררה אחרת.
אתה חותם ויודע שמכאן והלאה גם אתה תהיה יעד תקשוב של חברך. אלה ימתינו לרגע שבו תכשל לשונך ויפילו אותך. מכה קלה בכנף, אין נפקא מינה בינך לבין השייח יאסין, כך בחרת הם יאמרו לך ויקרצו בשובבות למראיינת.
כי כך עושים למי שלא הולך בתלם.
בשלב הראשון מתעלמים, בשלב אחרי, מעלימים, ואנחנו, להערכתי הצנוע, בדרך לשלב השני.
היא קרובה ממה ששיערתם.
היא ממש כאן, מעבר לישורת.
תשאלו את נפתלי בנט.
וכמה נקודות למחשבה:
8200 היא יחידת איסוף, כמו השטזי.
בחומר שנאסף, עושים שימוש פוליטי, כמו בשטזי.
8200 אוספים מידע שמשמש לסחוט יעדים ולהפכם למשת"פים, כמו בשטזי.
אנשים מתים כתוצאה ישירה מן החומר שאוספים ב – 8200, כמו בשטזי.
מתים גם בלתי מעורבים, כמו כתוצאה מפעילות השטזי.
השטזי שרת את מדיניות הכיבוש והדיכוי של ברית המועצות, 8200 משרתים את מדיניות הכיבוש של ממשלות הימין.
[וזכרו, הכיבוש פוגע בביטחון המדינה, כך ציפי לבני, כל ראשי השב"כ בעבר, וכל מי שהיה שפוי אי פעם במערכת].
ויש שאומרים, שהשטזי הוא יורשו או כפילו של הגסטפו.
איפה זה מציב אותנו.
כותב, (כי מה עוד אפשר לעשות כאן), מבקר ומייחל, כי נשאר עוד מקום לקמצוץ של אופטימיות.
