חוויה אנושית
- שלום הגעתי לטלי?
- כן, מה אוכל לעזור בבקשה?
- הייתי רוצה לתעד את סיפור החיים של סבתא שלי...
כך מתחיל בדרך כלל מסע מרתק, אל זיכרונות העבר של אנשים רבים. " את יודעת, אני כבר בן 35 ועדיין לא מכיר את סיפורה של סבתא שלי. אני רק יודע שהיא הייתה משהו מיוחד." אני מתחילה להתרגש, איזו זכות נוספת עומדת ליפול לידיי כשאשב מול סבתא של נכד בן 35, שוודאי בנתה, התמודדה ויצרה כמה דברים בחייה. אשב, אקשיב ואלמד.
פעם עבדתי מול אשה שאיבדה את הוריה בשואה, שני בעלים אהובים שהיו לה נפטרו ואפילו אחד הנכדים שלה הלך לעולמו. ביתה מלא בובות חרסינה ותמיד נעים וורוד בו. מה הסוד שלך? שאלתי אותה לקראת סוף כתיבת הספר. "בלילה עולות מחשבות ועולים זיכרונות והעצב עולה איתם. אבל בבוקר, עוד לפני שהדמעות מתייבשות, כבר עולה החיוך ואני קמה כל פעם מחדש..." כך אני מלקטת דברי חכמה מבית הספר של החיים. תמיד עניינה אותי השאלה איך בוחרים? מה בדיוק קורה כשעומדים בצומת, מסתכלים לכל הכיוונים וצריך לקבל החלטה לאן פונים? מתוך המפגשים עם סיפורים רבים של אנשים שעברו כברת דרך רבת שנים, למדתי בעיקר שרבות מהחלטות אינן תלויות רק בנו. נסיבות רבות דוחפות אותנו לכאן או לכאן, החוכמה היא איך למצות את הטוב מכל מצב.
לתיעוד וכתיבה של סיפורי חיים הגעתי לעסוק מתוך הכרה בכך שאנחנו, כל אחד מאיתנו, הוא סך הכל חוליה בשרשרת אנושית. כל חוליה כזו מעשירה ומחזקת את הכלל ובכך חשיבות התיעוד של כל סיפור וסיפור. מתוך אינטואיציה ניגשתי לתעד את הסיפורים ממקום אישי לחלוטין, בלי לערב כמעט מידע חיצוני. אותה אינטואיציה אמרה לי שהעובדות עצמן, על השליטים ועל המצב הגיאו-פוליטי מסביב או מצבה הכלכלי של הקהילה/עיירה, חשובות לאדם המספר רק במידה שהן השפיעו עליו, ובעת כתיבת סיפורו אני נמצאת איתו בדיוק במקום אליו הוא לוקח אותי.
בתקופה הזאת של השנה, על לוח השנה העברי, מצטברים חגים ומועדים שבמרכזם עומד הזיכרון: פסח, יום השואה, יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ויום העצמאות. פירוש המלה מועד הוא זמן. כל מועד במהותו עוצר את הזמן, מפר את השיגרה ותובע מאיתנו את תשומת הלב. בנקודות אלו נעצר ציבור שלם או פרטים בו, מביטים אל היש, מבררים את הדרך אותה עשו עד כאן, זוקפים את הראש ואומרים: התרמיל שלי מלא מעשים, יש לי מטען. אם ניתן לעצמנו לעצור עוד מספר רגעים, תחלוף בראשנו גם המחשבה איך ומה נשאיר כחותמנו האישי על הרצף האנושי.
האדם הראשון אותו ליוויתי בכתיבת סיפור חייו, סיפר איך שנים רבות התחמק מלספר לילדיו את שעבר עליו בשנות השואה, "כדי שלא יאבדו את האמון במין האנושי", הסביר לי. ובכל זאת, שאלתי, מה הניע אותך בסופו של דבר לספר ולפרט בפני הילדים והנכדים את סיפורך? "אני רוצה", אמר לי אותו אדם, "שצאצאי לא יחשבו שמשפחתנו התחילה בי ובאשתי, שידעו שיש לנו שורשים עמוקים הרבה יותר." באותן שנים בהן לא סיפר לילדיו על ילדותו ומשפחתו שלו, היה צריך להמציא להם דודים ובני משפחה, לתמרן בין החסר העצום להחלטה שעשה שלא לדבר. כשמתחילים לספר ולהעלות את התמונות מימים רחוקים, גם יפים וגם קשים, מתאווררת הנשמה, מתפנה מקום שלא פעם העיק וכעת, לאחר שעלו האירועים על הכתב, יש אפשרות לראות את הדברים מפרספקטיבה שונה.
כתיבת סיפור החיים נותנת לנו הזדמנות להמשיך את הקשר שלנו עם העבר ולהעשיר את הקשר עם הילדים והנכדים. אשה אחת איתה כתבתי את סיפור חייה סיפרה לי בהתרגשות אדירה שאחרי שנתנה את הספר לילדים ולנכדים, התקשרה אליה אחת מנכדותיה ואמרה לה שלא כיבתה את האור חצי לילה, עד שסיימה לקרוא את הספר.
בתהליך העבודה אנשים מספרים את סיפורם באופן אסוציאטיבי כמעט, לאחר שאני עורכת ומסדרת וחוזרת אליהם הם מגיבים ואומרים: "ככה זה בדיוק היה". לרגע חוזרת התמונה של רחוב הילדות עם הסבים בחלון, ריחות ארוחת השבת ממלאים את החדר ואור נדלק שוב בעיני המספר.
- שלום הגעתי לטלי?
- כן, מה אוכל לעזור בבקשה?
- הייתי רוצה לתעד את סיפור החיים של סבתא שלי...
כך מתחיל בדרך כלל מסע מרתק, אל זיכרונות העבר של אנשים רבים. " את יודעת, אני כבר בן 35 ועדיין לא מכיר את סיפורה של סבתא שלי. אני רק יודע שהיא הייתה משהו מיוחד." אני מתחילה להתרגש, איזו זכות נוספת עומדת ליפול לידיי כשאשב מול סבתא של נכד בן 35, שוודאי בנתה, התמודדה ויצרה כמה דברים בחייה. אשב, אקשיב ואלמד.
פעם עבדתי מול אשה שאיבדה את הוריה בשואה, שני בעלים אהובים שהיו לה נפטרו ואפילו אחד הנכדים שלה הלך לעולמו. ביתה מלא בובות חרסינה ותמיד נעים וורוד בו. מה הסוד שלך? שאלתי אותה לקראת סוף כתיבת הספר. "בלילה עולות מחשבות ועולים זיכרונות והעצב עולה איתם. אבל בבוקר, עוד לפני שהדמעות מתייבשות, כבר עולה החיוך ואני קמה כל פעם מחדש..." כך אני מלקטת דברי חכמה מבית הספר של החיים. תמיד עניינה אותי השאלה איך בוחרים? מה בדיוק קורה כשעומדים בצומת, מסתכלים לכל הכיוונים וצריך לקבל החלטה לאן פונים? מתוך המפגשים עם סיפורים רבים של אנשים שעברו כברת דרך רבת שנים, למדתי בעיקר שרבות מהחלטות אינן תלויות רק בנו. נסיבות רבות דוחפות אותנו לכאן או לכאן, החוכמה היא איך למצות את הטוב מכל מצב.
לתיעוד וכתיבה של סיפורי חיים הגעתי לעסוק מתוך הכרה בכך שאנחנו, כל אחד מאיתנו, הוא סך הכל חוליה בשרשרת אנושית. כל חוליה כזו מעשירה ומחזקת את הכלל ובכך חשיבות התיעוד של כל סיפור וסיפור. מתוך אינטואיציה ניגשתי לתעד את הסיפורים ממקום אישי לחלוטין, בלי לערב כמעט מידע חיצוני. אותה אינטואיציה אמרה לי שהעובדות עצמן, על השליטים ועל המצב הגיאו-פוליטי מסביב או מצבה הכלכלי של הקהילה/עיירה, חשובות לאדם המספר רק במידה שהן השפיעו עליו, ובעת כתיבת סיפורו אני נמצאת איתו בדיוק במקום אליו הוא לוקח אותי.
בתקופה הזאת של השנה, על לוח השנה העברי, מצטברים חגים ומועדים שבמרכזם עומד הזיכרון: פסח, יום השואה, יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ויום העצמאות. פירוש המלה מועד הוא זמן. כל מועד במהותו עוצר את הזמן, מפר את השיגרה ותובע מאיתנו את תשומת הלב. בנקודות אלו נעצר ציבור שלם או פרטים בו, מביטים אל היש, מבררים את הדרך אותה עשו עד כאן, זוקפים את הראש ואומרים: התרמיל שלי מלא מעשים, יש לי מטען. אם ניתן לעצמנו לעצור עוד מספר רגעים, תחלוף בראשנו גם המחשבה איך ומה נשאיר כחותמנו האישי על הרצף האנושי.
האדם הראשון אותו ליוויתי בכתיבת סיפור חייו, סיפר איך שנים רבות התחמק מלספר לילדיו את שעבר עליו בשנות השואה, "כדי שלא יאבדו את האמון במין האנושי", הסביר לי. ובכל זאת, שאלתי, מה הניע אותך בסופו של דבר לספר ולפרט בפני הילדים והנכדים את סיפורך? "אני רוצה", אמר לי אותו אדם, "שצאצאי לא יחשבו שמשפחתנו התחילה בי ובאשתי, שידעו שיש לנו שורשים עמוקים הרבה יותר." באותן שנים בהן לא סיפר לילדיו על ילדותו ומשפחתו שלו, היה צריך להמציא להם דודים ובני משפחה, לתמרן בין החסר העצום להחלטה שעשה שלא לדבר. כשמתחילים לספר ולהעלות את התמונות מימים רחוקים, גם יפים וגם קשים, מתאווררת הנשמה, מתפנה מקום שלא פעם העיק וכעת, לאחר שעלו האירועים על הכתב, יש אפשרות לראות את הדברים מפרספקטיבה שונה.
כתיבת סיפור החיים נותנת לנו הזדמנות להמשיך את הקשר שלנו עם העבר ולהעשיר את הקשר עם הילדים והנכדים. אשה אחת איתה כתבתי את סיפור חייה סיפרה לי בהתרגשות אדירה שאחרי שנתנה את הספר לילדים ולנכדים, התקשרה אליה אחת מנכדותיה ואמרה לה שלא כיבתה את האור חצי לילה, עד שסיימה לקרוא את הספר.
בתהליך העבודה אנשים מספרים את סיפורם באופן אסוציאטיבי כמעט, לאחר שאני עורכת ומסדרת וחוזרת אליהם הם מגיבים ואומרים: "ככה זה בדיוק היה". לרגע חוזרת התמונה של רחוב הילדות עם הסבים בחלון, ריחות ארוחת השבת ממלאים את החדר ואור נדלק שוב בעיני המספר.
