אינגץ זמלוויס, רופא הונגרי אשר עלתה בו תובנה שהביאה את חייו לאבדון מוחלט, אך פתחה בפני עולם הרפואה את האפשרות לטיפולים כירורגיים בעלי סיכוי הצלחה שנראים כיום.
1812. זו השנה בה יצא לראשונה גיליון ה'ניו אינגלנד' (new england journal), עיתון רפואי אשר המאמרים שפורסמו בו יצרו את הקהילה הרפואית העולמית הראשונה, במובני שיתוף מידע. לראשונה יכלו רופאים מומחים אמריקאים ואירופאים ללמוד מעמיתיהם, להתנסות ולפתח שיטות ניתוח הנשענות על ידע ודאי. גם בימים אלו, מאמרים רפואיים ב"עיתונים" רפואים נחשבים כ'גביע הקדוש' בו מסוגל רופא לקבל חשיפה עולמית ולהשפיע בסדר גודל רחב ביותר. לפני 200 שנה התחום היה כה בחיתוליו, כך שפרסום מאמר והכרה בקרב הקהילה הרפואית סיפק מוטיבציה עיקרית לחלוצים בתחום.
לפני שנציג את אינגץ זמלוויס, כמה מילים על התקופה,
תחום הרפואה בראשיתו, הידע מוגבל והעשייה ניסיונית. טיפולים כירורגיים כללו דם רב ואחוז תמותה רב עוד יותר (סדרת דרמה חדשה המציגה הנושא בצורה מרשימה: THE KNIK), תחום הניתוחים היה נחשב קיצוני ובהחלט לא כל אחד יכול היה לשאת לעסוק בו. ללא הכרה בחשיבות ההיגנה, אחוזי התמותה בעקבות זיהומים היה גבוה מאוד.
בעולם המערבי, 1 מכל 4 תינוקות מתו בזמן הלידה או זמן קצר לאחר מכן
1 מכל 8 נשים מתו במהלך הלידה
(זה המקום לציין כי בתקופה זו נעשו פרוצדורות ללא משככי כאבים, למעט אלכוהול וסמים אשר היווה בתחילת תחום ההרדמה סיכון משמעותי מאוד באובדן החולה. הסטטיסטיקה בימים אלו למוות בשל סיבוך בצד ההרדמה עומד על 1 ל-250,000. כמו התרסקות מטוס)
ב-1847, כאשר עולם הרפואה נתקל בבעיות תחלואה אשר לא ניתן להסביר, תהו הרופאים לפשר הזיהומים (האם מקור הזיהום באוויר? בתוך הגוף? האם הוא בלתי נראה?), היה זה אינגץ זמלוויס שהביא לפריצת דרך. לאחר אין ספור פרוצדורות (ובעיקרן לידות) שביצע בתור מנהל מחלקת הנשים בבית החולים, העלה את ההבחנה כי פרוצדורות בהם רופאים דאגו לשטוף את ידיהם הביאו לשיעור נמוך בהרבה ב"קדחת לידה" ושאר זיהומים ומחלות לאם ולעובר. מכאן העלה השערה, אלו הם הרופאים האחראיים לתמותה! אך השערה (ברורה בימים אלו) זו לא התקבלה בקרב קהילת הרופאים באופן יפה...
מאמרו של זמלוויס נדחה בבוז, רופאים דרשו שיוכיח את השערתו וראו בה האשמה של משוגע (גם אם לא רואים, יש לנו על הידיים מחלות?), אחרים התייחסו לדוגמא שסיפק לגבי תחלואה בקרב חולים אשר טופלו ע"י רופאים אשר התנסו לפני הטיפול בניתוח שלאחר המוות. הגישה כי המת טמע וכי יש לשטוף ידיים לאחר נגיעה בו נחשבה דתית ולא רלוונטית. מיותר לציין כי לא הצליח להוכיח את טענותיו ונאלץ לצפות יום יום ברופאים אשר גורמים למוות חוליהם ללא יישום מסקנותיו. זמלוויס איבד את עבודתו ואת הכבוד שרכשו לו בקהילה.
רק 10 שנים לאחר תגליתו, היה זה לואי פסטר שפרסם מאמר מכובד הנוגע באפשרות אורגניזמים זעירים הגורמים לזיהומים. אך לאחר שפרסם זמלוויס בשנת- 1861 ספר הפורס את משנתו בנושא וגם הפעם קיבל תגובות צוננות התמוטט ומצא עצמו מאופשז בבית חולים פסיכאטרי. שם טופל באלימות קשה שהביאה במהרה למותו.
אינגץ זמלוויס, היה חלוץ אשר האטימות של הקהילה הרפואית בתקופתו הביאה אותו לסוף מר, סיפורו הפך סמל בתחום לצורך בפתיחות על מנת למנוע את להאטת ההתפתחות המדעית.
