מועצת העם התכנסה במשכן העם, בבירה של העם, [זו ששמה מתחרז עם ים], ביום כה' בתשרי [או סיוון], לדיון חשוב ביותר בעניינו של העם, למענו של העם ולרווחתו גם.
בראש ההתכנסות ישב עמי עם. לידו נפרס, שמא נמסך העם, כלומר נציגיו, אשר נבחרו בקולות העם, כך הסביר המנהיג, עמי עם, שראה וחשב "העם ורק עם".
מהלך הדיון הועבר בשידור ישיר ברדיו "קול העם", וכפי שצוין, עבור העם וכמובן למען העם.
המסובים הסבו לשולחן שנמזג כמו מתומן, אולם במקום שמונה קדקודים, התהדר רק בשישה, וזה אזכר דמות של מגן דוד מושלם.
מאחורי עמי עם, על הקיר, מן הרצפה בואכה התקרה התנוסס הסלוגן של העם, וטען כי: "העם לא מטומטם", על רקע של אופק אדמדם, שהזכיר שחר של יום חדש וגם קצת דם, אולי קצת הרבה דם.
על המגן דוד, כאמור בתפקיד שולחן, בוזרו עשרות שמעונים – מיקרופונים בלעז.
על השמעונים נמרחו סמלים של ערוצי שידור, שכולם, עד לאחרון, שייכים לעם, אולם מנוהלים באמצעות עמי עם, כי הוא יודע, כך מקובל, יותר טוב מכולם.
עמי עם דיבר אל העם, לגמרי דברים של טעם.
הוא דיבר בגנותה של ה"קלישאה", שהייתה לנושא החם, אחרי פיטוריו של מנהל ערוץ השידור הגדול של העם, שהודח ממשרתו הרם, בעקבות השימוש במילה זו של הגויים סתם, במקום לומר "אמרה חבוטה", על פי נוהל שפורסם, ביוזמת חברה בכירה במועצת העם, הדסה בת עם, הידועה כפטריוטית נלהבת מאוד של העם.
בעקבות הפלוגתא שנעורה, עמי עם הפליג בשבחה של האלטרנטיבה, ר.ל. של ה"אמרה החבוטה".
הטעין את עדיפותה על פני חידוש והפתעה, כמו גם המקוריות הידועה לשמצה, כי אלה לדעתו, בהתבסס על ניסיונה של אומה, רק מעוררים מחלוקת וסערה, אשר אינם ראויים בשגרה של לאום חכם ויש בהם אפילו לכדי הפר את שלוותה של אומה וחלילה וחס, גם המדינה בעקבותה.
כמובן, עמי עם לא ביטל רגע מכדי לאזכר את הברית הגדולה בין העם למדינה, ברית שהתקדשה בעשייה ובעושה אותה, ה', שהגיית שמו אסורה על פי הלכה, שהומצאה על ידי העם והתקדש במסורת רווית יעילות וחכמה ואת תוצאותיה אפשר למצוא בערבות צפון מזרח אירופה.
התובנה החשובה של עמי עם הפעם הייתה כי: "חכמה אינה חכמה ודי לרמיזה בחכימא ויש להסתפק גם בה במידה". מיליונים האזינו בבתים, רחובות ואולמות ההאזנה לדברי החכמה של עמי עם, שהפעם סיפק פואנטה מיוחדת במינה, בנוגע למצבה הבין לאומי של האומה, כלומר לפוזיציה שלה, ביחס לשכנותיה ואלה שהיא החליטה להכיל עליהן מערכת יחסי שכנות, כי כך בא לה, נניח ממלכת פרס הרחוקה, על אף שלפחות שתי מדינות שרק אחת מהן שכנה, מבחינות בין המדינה של העם, לבין הממלכה.
ואלה מילות הפואנטה, או שורת המחץ שנאמרה בנונשלנטיות בלתי מחייבת כמעה: "אם שכנינו יניחו את נשקם היום, לא תהיה יותר אלימות. אבל אם העם יניח את נשקו היום, לא תהיה יותר מדינה"
מחיאות הכף הספונטניות ברחבי המדינה, כך אומרים, נשמעו אפילו ברחובות רמאללה והזכירו את מחיאות הכף הספונטניות של אזרחי פלשתינה בעת ששמעו ברדיו על תוצאות ההצבעה של אומות העולם בנוגע לעתידה, כלומר, העת בו הוענקה לעם מדינה, על אף שזה קרה בפעם השנייה, את הראשונה קיבלנו מה' במתנה ולמרות שאז לא היה עם, אלה אזרחים והם כלל לא חלמו להיות עם, בעיקר לא כמו זה שהתהווה כאן לאחרונה.
בכל רחבי הממלכה הוטל הס לשמע דבר החכמה, רק בגן של חסידה בכפר סבא, קפץ ילד שסובל מהפרעת קשב וצייץ ככה: "המורה, המורה, מי התחיל במלחמה האחרונה?"
המורה שילחה מבט מצמרר בילד ששאל את השאלה, אולם הוא סרב לקבל את המבט כתשובה והוסיף גם: " המורה, המורה, מי התחיל במלחמת לבנון הראשונה והשנייה?
הפעם המורה לא הסתפקה רק בעינה אלא הניפה אצבע ועשתה שתי תנועות איום שמתפרשות באופן רגיל, אולם לא כך אצל ילד שלוקה בהפרעת קשב וסובל גם מתסמונת אספרגר קלה, כנו-נו-נו ולא ייספה.
הילד, ששוב לא קיבל תשובה, הוסיף עוד כמה אלמנטים לשאלה, וייחס אותה למלחמת סיני וששת הימים וגם הזכיר כמה פעולות נקם פה ושמה, שברבות השנים הוקדשו והפכו לנרטיב העיקרי של עם מחפש שלום, כמו שתיאר עמי עם בפואנטה שלו אך לפני דקה.
המורה חסידה ניסתה להתעלם תוך שנזכרה באמירה החכמה ששמעה אך עתה בדבר "חוכמה זו לא חוכמה", וחשבה כמה חוכמה יש בעמי עם, לא בכדי הוא הוצב בראשה של האומה.
אולם את הילד השואל, גם הפעם היא לא זכתה בתשובה.
הילד, שאנרגיות בלתי נדלות גורמות לו להקשות על הסביבה, שאל לבסוף: "המורה, עכשיו, שכל הארץ בין הירדן לים שייכת לאומה, ולשכנים יש עסוקים חדשים שאינם נוגעים למלחמה, למה לכל הרוחות היינו צריכים עוד צוללת במתנה?"
המורה נבוכה וחשבה עוד פעם כמה צדק עמי עם בעת שאמר שחכמה זו לא חכמה, ניגשה לילד והורידה לו סטירה וכך אמרה: "בפעם הבאה תקשיב לנאומו של אבי האומה, אתה תמצא בו תשובה".
הילד בכה ולא הוסיף עוד אף שאלה.
אזרח נאמן נוסף למצבת העם בממלכה. למן היום הזה ואילך הוא לא ישאל יותר שאלה.
בעת שיתבגר, הוא יאסוף את מעט מטלטליו וייסע להמבורג. אומרים שבמפעל הצוללת שלהם יש ימבה עבודה.
למרבה ההפתעה, הוא יגלה שבארצו החדשה אפשר לשאול כל שאלה והשאלות מזכות את השואל בתשובה.
בארצו החדשה הוא גילה שלאמירה חבוטה קוראים קלישאה ומותר ואף רצוי להשתמש בה, אחרת איך ידווחו בעיתון על עוד ועוד מלחמה שמנהל עמי עם בארצו שפתאום נראית מאוד רחוקה.
כותב, (כי מה עוד אפשר לעשות כאן), מבקר ומייחל, כי נשאר עוד מקום לקמצוץ של אופטימיות.
