הסוכות של אנטוניו 

קורדובה, ספרד 1945:
מוצאי יום כיפור, אנטוניו יושב בביתו מוטל על הספה בסלון, עדיין קצת חלש מהצום הארוך אך זו לא הסיבה לדכדוכו. שאלת השאלות שמנקרת במוחו הינה איך לבנות סוכה מבלי לעורר חשד.
מהיכן ישיג ארבעת המינים שובר הוא את ראשו תוך כדי שהוא מלטף את השופר בידו. רבונו של עולם, מתפרצת זעקה לחושה מתוך גרונו, אנא עזור לי!! עזור לי לקיים את מצוות החג...

ירושלים 2014:
מוצאי יום כיפור, יוסף כרגע סיים את סדר ההבדלה, אשתו מגישה לו עוגה וכוס שתיה להשיב את נפשו מהצום הארוך ויוסף יחד עם שני בניו כבר בחצר, מורידים דפנות, מחלצים את הסכך מהבוידעם. מרדכי, פונה יוסף לבנו בכורו, גש נא לנגר והבא ממנו קורה באורך חמש מטר, זאת משנה שעברה נשברה. מרדכי לובש את חליפתו ויורד לנגר.
המולה מקדמת את פניו, רק שעה עברה מצאת הצום והנה הרחובות הומים בני אדם, זה סוחב קורות והשני מעמיס דפנות... קיינעס קיינעס המקורי צועק המוכר בדוכן.... קולות פטישים מלווים בנהימת מסור ופצפוצי יורי הסיכות הופכים בהרמוניה מושלמת למנגינה העריבה לכל יהודי בערבו של חג סוכות.

קורדובה, ספרד 1945:
אנטוניו קם מהספה, מתהלך הלוך וחזור בסלון ביתו ודמעות זולגות מעיניו, מתגעגע הוא לימים בהם היה חואקין שכנו מגיע אליו עם צאת הצום ומוכר לו ענפי דקל לרוב ואפילו מציע את עזרתו בבניית הסוכה... והיום, היום... אם רק יעז הוא לבקש מחואקין ענפי דקל לסוכתו ילשין שכנו היקר והוא אנטוניו ילקח אחר כבוד למרתפי האינקווזציה שם יבדקו כמה כח סבל יש לז'יד התורן.

ירושלים:
יוסף ושני בניו סיימו לבנות את הסוכה, הבד כבר תלוי ומתוח מבהיק בלובנו ומוסיף הוד והדר לסוכה והאם נכנסת עם צרור קישוטים לנוי סוכה, תאמר היא לבעלה בדיוק הכין לתלות כל דבר "את התמונה של האושפיזין צריך קצת יותר לאמצע" מכוונת היא את יוסף... או, הנה התפילה לכשנכנסים לסוכה, זו צריכה להיות תלויה מול דלת הכניסה בכדי שיוכלו לברך מיד עם הכניסה לסוכה.

קורדובה, ספרד 1945:
מה קרה לך אנטוניו? שואלת מירה את בעלה... עד לפני כמה דקות הוא ישב מדוכדך בפינה או התהלך חזור ושוב ולפתע הוא קורן משמחה, מודד מקיר לקיר ומביט לתקרה... מה קרה? שואלת מירה שוב פעם את בעלה.
אנטוניו מביט באשתו כאילו והוא גילה אוצר ולוחש באוזנה "יגעת ומצאת תאמין, התפללת ונענעת האמן תאמין" מזמר הוא לה בשמחה. אני הולך לבנות סוכה! מכריז אנטוניו בצעקה שאמנם נאמרה בלחישה אך אשתו שראתה את פניו הבינה שזו פורצת הישר מליבו ורק מבכינה תכנית עוברת דרך גרונו.

מה? איך? אתה לא מפחד שיתפסו אותנו? גם ככה עוקבים אחרינו בשבע עיניים, מזכירה מירה לבעלה... אנטוניו עוצר את שטף מחשבותיו ומסביר לאשתו...
פשוט מאד, אני לא מבין איך לא חשבתי על זה קודם. אני יוריד חלק מהרעפים בפינת הסלון ובמקומם אניח ענפים באופן כזה שמוחוץ לבית לא ישימו לב לשינוי כלל וכלל!
אנטוניו?! מזדעקת מירה, ומה יהיה עם האורחים והשכנים שיבואו אלינו לתוך הסלון?
אל תדאגי! ממהר אנטוניו להרגיע את אשתו, חשבתי על הכל, ההלכה מתירה לפרוס בד לנוי גם אם הוא מסתיר את הסכך, פשוט נקנה בד יפה ונתלה בסלון מקיר לקיר וכך לא ישימו לב לסכך!

ירושלים:
למחרת יום כיפור, סוכתו של יוסף עומדת על תילה והוא ושני בניו התפנו ללמוד את מסכת סוכה, בחוץ הולמים הפטישים ובבית פנימה מתנגנת לה מנגינת הגמרא העתיקה "ומעמידו בפחות משלשה טפחים סמוך לדופן וכל פחות משלשה טפחים סמוך לדופן לבוד"...
לאחר שעת לימוד סגרו יוסף ובניו את גמרותיהם ופנו לשוק ארבעת המינים, יוסף הולך קודם כל לבחון את האתרוגים, השנה הצליח הוא להשיג סכום לא מבוטל ב"ה והוא מחפש לעצמו אתרוג סוג א' א'... האתרוגים עטופים כיהלומים נבחנים אחד לאחד תחת זכוכית מגדלת, אם ימצא על האתרוג אפילו כתם אחד קטנטן הינתן להבחנה אך ורק תחת הזכוכית מגדלת המדוברת הרי שהוא יאבד מחינו וירד לדרגת סוג א' בלבד ואם יהיה ניתן להבחין בכתם גם בלי זכוכית מגדלת הרי שזה כבר סתם אתרוג ומחירו צונח בעשרות ואפילו מאות שקלים. כאלה הם בני ישראל, מוכנים הם לרוקן את כיסיהם בשביל להדר במצוות החג המובחרות.

קורדובה, ספרד 1945:
לאחר מאמצים רבים עלה בידי אנטוניו להוריד חלק מהרעפים מבלי ששכניו ישימו לב ובינתיים התהלכה אשתו בשוק מחפשת אחר בד יפה "לנוי סוכה"...
לילה, אנטוניו קם חרישית ממטתו, מתארגן במהירות ושם פעמיו לעבר החורשה שבקצה העיר לקושש עצים דקים, כאלה שיתיאמו לסוכתו המאולתרת, השק בידו האחת ובידו השניה הוא ממשש את הענפים להרגיש בידו איזה מהם יוכל הוא להכניס לשק ולהביא לביתו מבלי לעורר חשד.
לפנות בוקר כבר הגיע אנטוניו לביתו ומרוב שמחה הוא אפילו לא שם לב כמה הוא מזיע ומתנשף... אך אנטוניו אין לו זמן לקטנות, הן עוד מעט יאיר היום והוא עוד צריך להספיק להניח את הענפים ולפרוש את הבד לפני שיבוא אי מי משכניו לבקרו...

ירושלים:
ליל סוכות, יוסף נכנס לסוכתו כמלך בגדוד, לימינו עומדת אשתו ומאחוריהם שני בניו ושלשת בנותיו, כל אחד בתורו קורא את התפילה כשנכנסים לסוכה מתוך הפלקט שתלוי מול דלת הכניסה. יוסף פוצח בשירה מרוממת יחד עם בניו ולאחר מכן הוא עורך קידוש לאחריה יערכו סעודה כיד המלך עם דגים ובשר כראוי לחג סוכות...

קורדובה, ספרד 1945:
ליל סוכות, אנטוניו יושב עם אשתו מירה לשולחן, ממלמלים יחד מעמקי זכרונם את התפילה לכשנכנסים לסוכה ובדמעות של אושר בעיניו הוא עורך קידוש, אומר את ברכת "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה" כאשר הוא מכוון בכל מילה וכאשר הוא מגיע לברכת "לישב בסוכה" הוא ואשתו אינם יכולים עוד ופורצים בבכי, יש בו קצת מן העצב אך בעיקר שמחה... כמה טרחה, כמה מחשבה והשקעה, כמה פחד מכשולים והתגברות והכל רק בגלל "שציוונו לישב בסוכה.
אנטוניו מספר לאשתו על מצוות החג ומספר לה את מה שאמר לו אביו כי הסוכה הינה כמו חיבוק שמחבקת השכינה את יושביה...
אנטוניו לא זימר בסוכתו "ושמחת בחגך" הוא גם לא שר "הרחמן הוא יקים לנו את סוכת דוד הנופלת" אבל הוא כן אמר זאת בתפילה ובתחנונים ועתה יושב יוסף מבני בניו בסוכתו בירושלים ומספר לבניו על הסב אנטוניו שמסר את נפשו על קיום החג ובסיימו הוסיף ואמר: "איני יודע אם סבי אנטוניו וסבתי מירה הרגישו את חיבוק השכינה אך מבטוחני כי השכינה הקדושה הרגישה את חיבוקם...