ממלחמת העולם הראשונה יצאה הציונות עם שני הישגים אדירים:
הצהרת בלפור והגדודים עבריים, שפעלו במסגרת הצבא הבריטי והשתתפו בכיבוש ארץ ישראל מידי התורכים.
הצהרת בלפור:לקראת סוף מלחמת העולם הראשונה בנובמבר 1917 שלח שר החוץ הבריטי הלורד בלפור הצהרה מטעם ממשלת בריטניה להסתדרות הציונית. ההצהרה ניתנה לעולם היהודי מתוך אהדה כנה ליהודים ומתוך שיקול כדאי של בריטניה, שרצתה למשוך את היהודים לצידם. ההצהרה הביעה את הכרת בריטניה בזכותם של היהודים להקים בית לאומי בא"י , ואת נכונותה לסייע בהקמתו.
"ממשלת הוד מלכותו רואה בעין יפה את ייסודו של בית לאומי לעם היהודי בא"י, ותפעל במיטב מאמציה להקלת השגתה של מטרה זו, מתוך הנחה ברורה שלא יעשה שום דבר, שיש בו לפגוע בזכויות האזרחיות והדתיות של העדות הלא יהודיות, או בזכויותיהם ומעמדם המדיני של היהודים בכל ארץ אחרת"
לכך היתה השלכה לגדודים העבריים אשר הופיעו בסערת המלחמה ונעלמו עם סיום המלחמה. אילו ניתן היה לקיים את הגדודים העבריים כחיל-המצב המנדטורי בארץ ישראל, בוודאי היתה יכולתו של הישוב היהודי להתמודד עם האיום הערבי גדולה לאין ערוך מזו שהתגלתה לאורך תקופת המנדט. אפשר היה לדבר על הכרעה צבאית של גורל הארץ – כפי שהושגה רק במלחמת העצמאות – כבר ב- 1918, כתום מלחמת העולם הראשונה.
המתנדבים הארצישראליים, ששירתו בגדוד העברי, רכשו לעצמם ניסיון וידע צבאי, שמעט ממנו העבירו אל ארגון ה"הגנה", שקם לאחר פירוק הגדודים. מבחינה זו אפשר לראות בגדודים העבריים מעין חוליה בשלשלת התפתחות כוח המגן העברי בארץ ישראל.
הגדודים העבריים לא שיקפו את כוחו האמיתי של הישוב היהודי ושל התנועה הציונית, וזו ככל הנראה הסיבה העיקרית להתפרקותם. הם נולדו והתקיימו בנסיבות המלחמה העולמית, כחלק מן הברית שנרקמה בין בריטניה הגדולה לבין הציונות. ערכם היה הפגנתי יותר מאשר צבא מעשי.
פרשת הגדודים העבריים האירה יפה לא רק את הקשיים החיצוניים שעמדו על דרכה של הציונות אלא גם ביתר שאת את העכבות הפנימיות שכבלו אותה וקבעו את קצב התקדמותה.
היוזמה להקמת הגדוד יצאה מזאב ז'בוטינסקי הראשון שביטא ברבים את רעיון הגדוד. נטייתו האבירית ואכזבתו מהתורכים השפיעו עליו להשתמש במכשיר זה של הלגיון. הוא
הגיע לרעיון זה לפתע פתאום בעת שהגיע הידיעה שתורכיה הצטרפה למלחמה (בראשית נובמבר 1914). כפי שציין בזיכרונותיו:
"בן לילה –– שיניתי את דעתי ועמדתי הקודמת... החנקתי בלבבי את כל טענותיי ותלונותיי ביחס למשטר הרוסי, קברתי את כל החשבונות בדבר הסיכויים לשוויון זכויות במקרה ניצחון ובמקרה מפלה וכו'; הכול מחיתי ומחקתי מלבד העיקר: גורלנו תלוי בשחרור ארץ ישראל מתחת לשלטון התורכי, ובשחרור הזה צריכים אנו להשתתף בתור יחידה צבאית עברית".
רעו ליזמה בהקמת הגדוד היה טרומפלדור והוא אז אחד מפליטי ארץ ישראל באלכסנדריה; מי שהיה קצין בצבא רוסיה במלחמת רוסיה-יפן, שבוי מלחמה ונכה, שאיבד את ידו השמאלית בקרב; בפרוץ המלחמה העולמית הראשונה עבד בקבוצת דגניה - מספר עליו שמואל דיין, חבר הקבוצה- כי הוא רצה להגיע לרוסיה, לארגן גדודים יהודיים ולהוכיח לממשלה הרוסית את נאמנותם של יהודי רוסיה וגבורתם, ולדרוש אחר כך מרוסיה תגמול ראוי לכך – ארץ ישראל ליהודים, ושוויון זכויות ליהודי רוסיה. בניצחונה של רוסיה היה בטוח".
עם המגורשים מן הארץ יצא למצרים, כשהוא מחפש דרך להגשמת תכניותיו. שני אלה – זאב ז'בוטינסקי ויוסף טרומפלדור – היו אבות האידיאה הליגיוניסטית בציונות במלחמת העולם הראשונה.
במצרים רוכז בימים ההם צבא בריטי רב לשמור על תעלת סואץ מפני התקפה תורכית. שמועות על פלישה אפשרית לארץ ישראל התהלכו בין הגולים. הידיעות של הרדיפות העוברות על הישוב עוררו בלב רבים רצון להשתתף בשחרור הארץ והישוב מיד נוגשים. "ופתאום בא הדבר! מלה נזרקה באוויר – גדוד יהודי".
מי היה מחולל ההצעה, מי היה מולידו של הרעיון? קרוב לודאי שלעולם לא נדע. דבר אחד ברור – האוויר טוהר" .
עד היום קיים הוויכוח מי הקים את הגדודים, ז'בוטינסקי וטרומפלדור החלו בפעולה להקים גדוד עברי.
ב-3/3/1915 התקיימה אספת היסוד של הגדוד, שאישרה את מגילת יסוד הגדוד:
"א. נוסד באלכסנדריה גדוד של מתנדבים עברים אשר יעמיד את עצמו ברשות ממשלת אנגליה, בכדי להשתתף בשחרור ארץ-ישראל.
ב. בראש הגדוד יעמוד שלטון הממונה מאד הוועד המייסד, והמתנדבים יבחרו שלוש צירים להשתתף בשלטון.
ג. כל מתנדב יישבע להקריב את כוחו ואת חייו לשחרור ארץ ישראל: להיכנע לשלטון ולבלי עזוב את הגדוד עד קץ פעולתו.
ד. כל מתנדב יקבל מאת הוועד המייסד מעון ומזון."
"בו ביום ה- 25 באפריל, הכין סטיד תזכיר לעורך ה"טיימס" על פגישתו עם כתב ה"רוסקיה וידומוסטי" – יהודי רוסי בעל הכרה ציונית, ....... ברנש אינטליגנטי וישר". .... עוד קודם לכן ביקש לאמת את סיפורו המוזר של ז'בוטינסקי על "גדוד פרדות ציוני" על גדות תעלת סואץ – והנה, אמת, נכון הדבר. במשרד המלחמה ידוע על גדוד כזה, שהגנרל מקסוול קיבל אישור להקמתו. אך אין יודעים על איש בשם ז'בוטינסקי. רדקליף ביקש לוודא את קשריו אל "גדוד הפרדות הציוני"; כלום יכול ז'בוטינסקי להוכיח את חלקו בהקמת הגדוד? ז'בוטינסקי שהתכונן לשאלה מעין זו, הראה לרדקליף העתק טלגרמה ששיגר למטהו של מקסוול ובו בקשה לאשר את תפקידו בהקמת גדוד נהגי הפרדות. בדוח שהכין דלמי לראש מחלקת מודיעין במשרד המלחמה, כתב: "ז'בוטינסקי סיפר לי, שהוא יזם את התנועה ושימש דוברה בעת שמשלחת התקשרה עם מקסוול. אחר כך נסע לאנגליה, דרך איטליה, שוויצריה וצרפת, באספו נתונים על מספר היהודים הבאים בחשבון להתנדבות. בהגיעו לברינדיזי, קיבל טלגרמה שמקסוול אישר הקמת היחידה. אינפורמציה זו נכונה, היחידה הוקמה בפקודת מקסוול. היחידה היא של תובלת פרדות;" באפריל 1915 יצא ז'בוטינסקי לאיטליה, שם נפגש עם פנחס רוטנברג ויחד תכננו את הקמת הגדודים העבריים. לאחר דיונים רבים יצא רוטנברג לארה"ב לצורך גיוס מתנדבים, בעוד ז'בוטינסקי נסע לאנגליה כדי להכשיר את הקרקע להקמת הגדודים. בלונדון הוא נתקל בהתנגדות גדולה לרעיון הגדודים הן מצד משרד המלחמה הבריטי והן מצד חוגים יהודיים. מנהיגים ציוניים ניסו להשפיע על ז'בוטינסקי למשוך ידו מן התכנית מאחר והיו משוכנעים בניצחונה של גרמניה במלחמה. מושב הוועד הפועל הציוני אף קיבל החלטה לפיה "מפעל הגדוד עומד בסתירה עמוקה לעיקרי הפעולה הציונית ושלהסתדרות הציונית אין שום שייכות אליו. משום כך דורש הוועד הפועל ששום ציוני לא ישתתף... ולא יתמוך במפעל זה". ז'בוטינסקי לא אמר נואש והמשיך במאמצי ההסברה הן אצל השלטונות הבריטיים והן בקרב חבריו היהודים. דר' חיים וייצמן היה מן הבודדים שסייעו לז'בוטינסקי במאבקו להקמת הגדודים העבריים.באביב 1915 יצא רוטנברג לארה"ב כדי להביא לידי גיוס מתנדבים לגדוד. הוא נתקל בהתנגדות לרעיון מצד מנהיגים ציוניים, ביניהם יצחק בן צבי ודוד בן גוריון, שגורשו מן הארץ ע"י התורכים. טענתם העיקרית שהקמת הגדודים עלולה להכעיס את השלטונות התורכיים עד כדי חיסולו של היישוב היהודי בארץ ישראל.כמותם גם רבים אחרים התנגדו לרעיון הגדוד:
"רבים היו אז בקרב היהודים שהתנגדו לרעיון הגדוד. הנימוק העיקרי היה שאנגליה קשורה ברוסיה הצארית, וניצחונה של אנגליה יהיה גם ניצחון שלטון העריצות הרוסי, העלול להתפשט על כל המזרח הקרוב. אולם יחידי סגולה הפכו בזכותו. בר ברוכוב, ד"ר סירקין, ד"ר ח. ז'טלובסקי (יזכר להם הדבר לטובה) היו בין אלה שחייבו את הגדוד, בייחוד עלי להדגיש כאן את תפקידה של מפלגת "פועלי ציון", הראשונה שקיבלה את רוטנברג ואת רעיונותיו ותמכה בו תמיכה מוסרית וציבורית. אומנם, טרם יכלו לדבר בגלוי, אולם המפלגה ערכה כבר משאל פנימי בקרב חבריה: מה נעשה במקרה שיהיה צורך בגדוד עברי? – והתגובה הייתה חיובית. מאז עמדה המפלגה על המשמר. ובהגיע השעה הנכונה זרמו מאות חברים אל שורות המתנדבים לגדודים" .בחורף 1916 הגיעו ללונדון 120 החיילים משרידי "גדוד נהגי הפרדות" וצורפו כפלוגה לאחד הבטליונים האנגליים. פלוגה זו, אליה התגייס ז'בוטינסקי, הייתה הגרעין של הגדוד העברי שעתיד היה להיווסד. מאמציו של ז'בוטינסקי ותומכיו נשאו לבסוף פרי ובאוגוסט 1917 פורסם בעיתון הלונדוני הרשמי דבר הקמת "גדוד עברי" בפיקודו של קולונל פטרסון. עם היות דבר הגדוד לעובדה פסקה ההתנגדות להקמתו מטעם חוגי הציונות הרשמית.
מפנה לטובת ההתנדבות לגדודים חל עם כניסת ארה"ב למלחמה ב- 6.4.1917, שהביא להסרת התנגדותם של המוסדות הציוניים. בן גוריון ובן צבי שינו את דעתם ולא רק שהצטרפו לפעולות ההסברה, אלא התגייסו בעצמם לשורות הגדודים. ב- 2 בפברואר 1918 צעד הגדוד, ששמו הוסב ל"בטליון ה- 38 של קלעי המלך" ברחובות לונדון ולמחרת היום יצא לחזית ארץ ישראל. הגדוד הספיק לקחת חלק במתקפה של הצבא הבריטי שנפתחה בספטמבר אותה שנה במטרה לכבוש את צפון הארץ ואת עבר הירדן המזרחי."לאחר שהממשלה הבריטית אישרה הצעתנו לייסד גדוד יהודי בארה"ב וקנדה... הוקם ועד בניו-יורק מטובי חברי המפלגה שקראו לנוער היהודי להתנדב לגדוד. אמריקה כאמור השתתפה כבר במלחמה וכל צעיר יהודי היה חייב קודם כל להתייצב לצבא האמריקאי, ורק מי שרצה להשתחרר משום מה מהצבא האמריקאי היה יכול, אם רצה, להתנדב לגדוד היהודי והתנדבו למעלה מארבעת אלפים איש. התנדבו גם לא מעטים מקנדה ומארגנטינה. בי"ד באייר , 26 באפריל 1918, נרשמתי אצל הקונסול הבריטי לגדוד, וביום 28/5/1918 הגעתי בתור חייל ולמחרת יצאתי מניו יורק לקנדה, כי שם קיבלנו האימון הצבאי הראשון....באחד ביוני 1918 הגענו לוינדזור שבו היה המחנה שלנו. בן צבי קדם לי לבוא לוינדזור. מצאתי אותו כבר שזוף מהשמש. בבואי לוינדזור מצאתי שם כבר 400 לגיונרים...."
לאחר שניתנה הסכמתה של ממשלת בריטניה להקמת הגדוד "האמריקאי" , יצאו המתנדבים לאנגליה ושם הוקם "הבטליון ה- 39 של קלעי המלך" שיצא למצרים. שתי פלוגות מגדוד זה הספיקו להגיע לחזית ארץ ישראל ולהצטרף לגדוד ה- 38 במערכה על עבר הירדן.
הגדוד השלישי, "הבטליון ה- 40 של קלעי המלך" הורכב ממתנדבים ארצישראליים לאחר כיבוש חלקה הדרומי של הארץ. האישור להקמת הגדוד ניתן ביוני 1918, ומיד עם הקמתו, הועבר הגדוד למצרים לצורך אימונים אולם לא הספיק להשתתף בקרבות שהתנהלו בצפון הארץ ובעבר הירדן. בדצמבר אותה שנה הועבר "הגדוד ה- 40" לארץ ישראל וצורף ליתר שני הגדודים העבריים.
לאחר סיום הקרבות חנו בארץ שלושת הגדודים העבריים, שמנו יחד 5,000 איש. הם השתתפו בתפקידי שמירה על המקומות שנכבשו ועל מחנות השבויים. העדר פעילות צבאית הגבירה בקרב חיילי הגדודים את הרצון להשתחרר. הרפיון הורגש בייחוד בקרב "הגדוד האמריקאי" שחייליו רצו לשוב הביתה. ז'בוטינסקי פתח במסע הסברה רחב כדי למנוע את פירוק הגדודים, להם ייחס חשיבות רבה ככוח שיוכל להגן על היישוב היהודי בארץ מפני פורעים ערביים, אך לשווא; הגדודים פורקו סופית במאי 1921.
הגדודים העברים נוצרו לא מתוך מיליטריזם ולא מתוך קרייריזם. שתי מטרות אחרות היו תמיד נר לרגליהם: הגנה על כבודו של העם היהודי,וכיבוש הזכות על א"י וגאולתה בכוח הצבא – לשם גאולתה בעבודה ולבנין מחודש של המולדת ההיסטורית של עם ישראל."
גדוד נהגי הפרדות, גדוד 38, 39, 40 של קלעי המלך
אלו פלוגות של מתנדבים יהודים במלחמת העולם הראשונה, שהתגייסו לעזרת הצבא הבריטי במלחמתו לשחרור ארץ ישראל מהשלטון הטורקי.היוזמים להקמת גדודים אלו היו ז'בוטינסקי וטרומפלדור. מטרתם - להקים גדודים עבריים בעלי סמלים ודגל עבריים בתוך הצבא הבריטי.בשנת 1915 הוקם "גדוד נהגי הפרדות" בראשות טרומפלדור. היה גוף ראשון לגדודים העבריים הלוחמים שקמו בהמשך. היה מופקד על הובלת אספקה בקווי הלחימה הראשונים של קרב גליפולי. לאחר פירוקו, חלק מאנשיו עבר לגדודים העבריים שהתהוו בהמשך.לקראת סוף המלחמה הוקמו שלושה גדודים עבריים: "גדוד הקלעים המלכותי מספר 38" – "הגדוד הבריטי" בלגיון העברי. רוב חייליו מוצאם היה מאנגליה, ומיעוטם היו אמריקנים וכן צעירים יהודים מרוסיה ששהו בבריטניה. מרבית אנשיו היו ציונים. "גדוד 39 של קלעי המלך" - "הגדוד האמריקאי", רוב חייליו הגיע מקרב יהדות ארצות הברית, ומיעוטם מאנגליה וגולים מישראל. היוזמים רוטנברג, בן גוריון ובן צבי; בארץ ישראל מתארגן גדוד עברי, כשנוצר הגרעין הראשון באמריקה באו בדברים עם הממשלה הבריטית באמצעות הקונסול האנגלי בניו-יורק והציגו לפניה ארבעה תנאים והם:גיוס של יחידה עברית ולא פיזור בין גדודים אחרים;הגיוס הוא לחזית א"י דווקא;עברית כשפת הפקודות;סימנים חיצוניים עבריים, כגון: דגל, סימנים על הכובע, השרוולים וכדומה.
"גדוד 40 של קלעי המלך" - "הגדוד הארצישראלי" של הלגיון העברי. הוקם לאחר שנכנסו הכוחות הבריטיים לארץ ישראל ורבים מצעירי היישוב רצו ליטול חלק בגוף הצבאי היהודי. עיקר המתנדבים היו צעירים ממחנה הפועלים וכמו כן תלמידי תיכון וגימנסיה הרצלייה. מנהיגות "פועלי ציון" (לימים מפלגת "אחדות העבודה") תמכו בהתנדבות. ראשי מפלגת "הפועל הצעיר" התנגדו. בראש מפעל ההתנדבות עמד משה סמילנסקי.
פירוק הגדודים:בבוא הגדודים לארץ, נתברר שיש שלוש יחידות יהודיות: בטליונים ה- 38, ה- 39 וה- 40 של קלעי המלך (Royal Fusiliers) ושלושה קולונלים בראשם. הייתה אפשרות לסדר עוד יחידה ואז היו מהוות בריגדה שלמה עם גנרל בראשה אולם היו כנראה סכסוכים פנימיים בין המפקדים בבחירת ראש הבריגדה וגם במטה הראשי הבריטי היתה נטייה לתת לגדוד העברי שיתבלט יותר. הוחלט על פירוק שלושת הגדודים.
ב-1919 שלח ז'בוטינסקי מכתב לשר המלחמה בו הזכיר את ההבטחה לתת לגוף הלוחם היהודי שם וסמל עבריים. הדבר התקיים ושרידי שלושת הגדודים שהוקמו אוחדו לגדוד אחד, גדוד לימי שלום "הראשון ליהודה" ולו סמל המנורה. הרכבתו: שתי פלוגות יהודיות ושתי ערביות. גדודי היהודים נתקיימו והערבים לא נתקיימו כלל. אולם לבסוף פורקו הפלוגות היהודיות. בזמן שז'בוטינסקי שימש כקצין במטה הכללי בירושלים, הוא היה עד למדיניות אנטישמית במנהלת הכיבוש שהוקמה ושלח מחאה כתובה אל אלנבי ואל ממשלת בריטניה.
עקב הגנתו על 55 חיילים שהביעו התמרמרות על האווירה האנטישמית בצבא ואשר הואשמו בהמרדה, קיבל ז'בוטניסקי הוראה לצאת מן הצבא. ז'בוטינסקי מחא על כך באמצעות מכתב ששלח אל משרד החוץ. שר החוץ קיבל את טענותיו והמליץ כי המלך יעניק לז'בוטינסקי את תו הכבוד של הקיסרות. ז'בוטינסקי סירב לקבל את האות כדי לשמור על מחאתו.
ניתן לומר כי בהקמת הגדודים הכניס ז'בוטינסקי ממד חדש לציונות שעסקה עד אז בהתיישבות והתנהלות מדינית - היה זה הממד הצבאי וזכות היהודים להלחם בכוח על מולדתם .
גדוד "הראשון ליהודה" פורק על ידי הבריטים במאי 1921. פירוקם של הגדודים היה לרועץ לחזונו של ז'בוטינסקי בדבר הקמת צבא עברי גלוי, והביא את היישוב לקיים בהמשך כוח חמוש מחתרתי- "ההגנה", אשר ייעודו הצטמצם להגנה על היישוב בלבד ולא לכיבוש.
תרומת הגדודים בספרו "מגילת הגדוד" כתב ז'בוטינסקי:
"ערכו המוסרי של הגדוד ברור לכל אדם המסוגל לחשוב בכנות וביושר. דבר רע היא המלחמה - פירוש הדבר, במחיר קורבנות אדם......... לתת ליהודים להילחם בעד אדמת ישראל - זהו אחד הרעיונות הנהדרים ביותר ששמעתי במשך כל ימי חיי."
גם אם הגדודים לא היו לשון המאזניים מבחינת המערכה הצבאית של בריטניה, הרי שעצם קיומם חשוב בתור הגוף הצבאי היהודי הראשון של העת החדשה. היה זה גוף גלוי, ולא מחתרתי, אשר נשא סמלים יהודים ושפתו הייתה עברית. קיום הגדודים נתן הוכחה לכוחם האפשרי היהודים והעניק צידוק מוסרי וערכי לדרישה להקים גוף לאומי בארץ ישראל. ניסיון צבאי שנצבר במסגרת הגדודים, כמו רוח ההתנדבות, עבר מאוחר יותר למסגרות המחתרתיות העבריות שפעלו בארץ.ערכם של הגדודים העבריים שפורקו בשנת 1921 היה גדול מאוד למען הישוב העברי בארץ ולמען תנועת התחייה הלאומית של העם. לא זו בלבד שאחרי דורות רבים של פיזור העם בארצות נכר, הופיעו זו הפעם הראשונה במערכות הקרב כוחות צבא עבריים, הלוחמים בשם עמם ולמען ארצם, אלא שתודות לגדודים העבריים התנועה הציונית נעשתה שותפה בכיבוש הארץ. תודות לגדודים העבריים אף זכה הישוב העברי בארץ לכוחות בעלי אימון צבאי שהניחו את היסוד "להגנה" בימי המאורעות. עם קום המדינה תרמו כוחות אלה יחד עם כוחות החטיבה היהודית הלוחמת שהשתתפה בקרבות מלחמת העולם השנייה, תרומה נכבדה ביותר בהקמתו של צבא ההגנה לישראל.
פרשת הגדודים העבריים במלחמת העולם הראשונה היא פרשת מפתח בתולדות הציונות. בפרשה זו נפגשו ונכרכו יחדיו, לראשונה, הגורמים והאישים שמילאו תפקיד ראשי בדרמה הציונית בתקופת המנדט – בריטים, ציונים וערבים, וייצמן, ז'בטוניסקי ואנשי תנועת העבודה; נחשפו לראשונה האמיתות היסודיות ביחסים בין האינטרסים האימפריאליים של בריטניה לבין האינטרס הציוני ובין ציונים וערבים בארץ ישראל; נקבעו העמדות היסודיות של אנשי המפתח בפוליטיקה הציונית בתקופת המנדט, ובייחוד של וייצמן וז'בוטינסקי.הגדודים העבריים אינם חשובים בשל התפקיד שמילאו בכיבוש הארץ. תפקיד זה היה צנוע. גם לא כמכשיר פוליטי לחיזוק הברית בין בריטניה והציונות, יותר משהועילו הגדודים לחזק ברית זו, חשפו את חוליותיה הרופפות. אפשר לומר, כי הבריטים לא רצו את הגדודים; הם היוו בעיניהם מטרד מלכתחילה; לאחר המלחמה ראו בהם גורם המאיים לקלקל את רקמת היחסים העדינה שביקשו לקיים עם הערבים בארץ.ז'בוטינסקי קיווה ליצור מכשיר כוח שבאמצעותו יוכל לתבוע את זכויות העם היהודי בארץ ישראל. אך הגשמת הייתה תלויה בהסכמת מעצמת הברית המערבית, והסכמה זו לא ניתנה אלא לאחר שהוכרעה הכף לזכות אוריינטציה ציונית. כלומר, יותר משסייעו הגדודים להגשמת הברית עם בריטניה – סייעה הברית עם בריטניה להגשמת הגדודים.ומכאן מתחיל, כנראה, התפקיד של הגדודים. הגדודים פשוט היו חייבים לקום כדי להוכיח נכונותו של העם היהודי להילחם על ארץ ישראל ולשפוך דמו עליה. אמנם פניה של הציונות, כיצד היו נראים פני העם היהודי אילו נסתיימה המלחמה בלי גדודים יהודיים השואפים להילחם לשחרור הארץ? כאן הוצדקו דבריו הפשוטים של ז'בוטינסקי: "עכשיו נוכל לקבל את ארץ ישראל, בצורה ההוגנת לנו כאומה, רק אם דם יהודי יישפך על שחרורה, יהודים ונשק בידם". על רקע הברית עם בריטניה היתה הקמת הגדודים העבריים המעשה הנכון והמחייב. אלמלא קמו הגדודים הייתה זו פשיטת רגל מוסרית של התנועה הציונית. ייצמן הכיר בכך היטב ועל כן גם לא חדל מתמיכתו בז'בוטינסקי לכל אורך הדרך.הכרה זו היא שפיעמה בתנועת ההתנדבות לגדודים באמריקה ובארץ ישראל והיא הסבירה לנו כיצד צעירים, חלוצים, אינטלקטואלים ופועלים אשר בתחילה התנגדו בחריפות ליוזמתו של ז'בוטינסקי, התנדבו עתה (לאחר פרסום הצהרת בלפור ועם התחלת ההסתערות הבריטית על ארץ ישראל) עצמם בהתלהבות רבה לגדודים. אנשי "החלוץ" באמריקה והפועלים הצעירים בארץ ישראל הרגישו שזה הדבר האחד שמוטל עליהם לעשות וכל השאר בטל בשישים. עם סיום המלחמה ובייחוד משנתבדו הציפיות כי הגדודים ישמשו חיל המצב של הבית הלאומי מטעם משטר המנדט, הוברר כי הבריטים לא יסכימו לעולם להפעיל את הגדוד העברי כמכשיר צבאי בהגנה על בטחון הישוב היהודי מפני התקפות הערבים ולו רק כדי להפיס את דעתם של הערבים ובתקווה למנוע החרפת הסכסוך בין שני העמים בארץ ישראל.
החל ויכוח בין צעירי הגדוד, אנשי מפלגות הפועלים לבין ז'בוטינסקי בשאלת דרכי ההגנה על הישוב היהודי תחת משטר המנדט. גולומב וחבריו ראו מעתה בארגון הגנה בלתי ליגאלית אמצעי הכרחי להבטחת חיי הישוב היהודי ברגעי מבחן הנכונים לו בעתיד.
ז'בוטינסקי לא האמין בתחילה בכוחה ובאפשרויותיה של ההגנה הבלתי ליגלית; הוא העדיף לקבל הכרה רשמית מבריטניה לפעולותיו,באותם ימים.(מאוחר יותר הקים את האצ"ל-שמרד בבריטים).
ז'בוטינסקי בעזרתם של רוטנברג וטרומפלדור וכן בסיועו של וייצמן פעלו אצל השלטון הבריטי וקיבלו הכרה לארגן מסגרת הגדודים בפועל. בשלב מאוחר יותר עם התקדמות המלחמה ובהסתמנות ניצחון בריטי, הצטרפו גם נוספים אשר בתחילה לא תמכו בהקמת הגדודים והם בן גוריון ובן צבי, מנהיגי הפועלים דאז, דבר שהביא לתנופה נוספת, להצטרפותם של צעירים לגדוד ה- 40 הא"י. לאחר הקמת ארגון ההגנה היה ויכוח בין ז'בוטינסקי שניסה לקבל לגיטימציה של השלטון הבריטי ובן האחרים אליהו גולומב שטענו שיש לסיים את הארגון גם במסגרת צבאית בלתי ליגלית.
בסופו של דבר הקימה תנועת העבודה את ההגנה וז'בוטינסקי את האצ"ל-ואלו פעלו שניהם באופן
בלתי ליגאלי.ובמסגרות פוליטיות שונות.
מקורות:
בלע מ.(2002)עולמו של ז'בוטינסקי מבחר דבריו ועיקרי תורתו,ת"א:מכון ז'בוטינסקי
ז'בוטינסקי ז,(1991) מגילת הגדוד, סיפור הגדודים העבריים במלחמת העולם הראשונה,
ת"א: משרד הביטחון
עילם,י.(1973) הגדודים העבריים במלחמת העולם הראשונה,ת"א: מערכות, צבא הגנה לישראל
תולדות ההגנה(1956), כרך ראשון, מהתגוננות להגנה, חלק שני.
מחיי יוסף טרומפלדור(1948), קובץ רשימות וקטעי מכתבים, ת"א:מהדורה שנייה
הגדודים העבריים, אגרות, יצחק בן צבי, תשכ"ז
זאב ז'בוטינסקי (1936)- סיפור ימי, אוטוביוגרפיה – ת"א:ערי ז'בוטינסקי
האנציקלופדיה העברית
ד"ר דויד שוורץ ייעוץ אסטרטגי,ניהולי,הדרכה-מרצה ד"ר האוניברסיטה העברית ירושלים Ph.d+LLB,מגשר,פובליציסט,עיתונאי, הסטוריון,פילוסוף,מנחה אירועים,אוהב אומנות,חזנות,שירה,שעונים,דגמי מכוניות, איסוף ספרים בעלי ערך,ייזמות,חזון,חשיבה יצירתית,מקדם פרוייקטים היום זה היום נצלו את השמש הזורחת -המחר זה כבר עניין אחר מה שלא נעשה היום גם לא נעשה מחר. היו בני אדם,בני אנוש,השתדלו לנהוג בשיוויוניות ובחיבה כלפי האדם ובעלי החיים הפילוסופיה היא המביאה אור לעולם-רוח ההסטוריה,הפילוסופיה היא העולם הטהור dvd99@015.net.il -ד"ר דויד שוורץ ייעוץ ניהולי עסקי והדרכה-ייעוץ בבחירת קריירה השכלה לימודים,הנחיית מחקרים