אילו הוטל עלי להתחיל את חיי הבוגרים מחדש בהסכם שטני כלשהו עם נציגיו, הייתי מסרב בנימוס. נכון שאין בי רצון להרגיז את בעל זבוב או שליחיו, יחד עם זאת, איני מוכן להתחיל את העניין הזה של חיי, בעת זו, מהתחלה, עוד פעם.
אני משוכנע שזה נשמע בלתי אוטנטי, לסרב להיות צעיר שוב, כמו פאוסט שזכה במרגריטה שלו - אולם איבד את חייו, אבל האמינו לי, אני אף-על-פי-כן, אינני מעוניין.
למה להשליך הצעה של פעם בחיים, ועוד לעוד חיים תשאלו מיד.
אשיב לכם.
כי זה נחזה, כל הסאגה שצפויה אי שם, כמשהו שלא שווה למענו להפסיד את כל מה שהייתי פעם.
תגידו מיד איזה סנוב, מה הוא כבר היה לכאורה עד כי הוא מסרב לעתיד של כולנו סתם כך. אשיב לכם מיד, לא כלום ששווה להרחיב עליו את הדיבור, אולם בכל זאת, כל ניואנס ממה שהיה הוא נחלתי שלי, לעומת אלו בעתיד, עליהם ככל הנראה אצטרך לשלם "רבגלט" שוב לכל מיני מאכערים שמתמחים בכיצד להמאיס את חיי הזולת.
---
צריך פרספקטיבה כדי להבין שבכל מקרה, משהו מאוד משמעותי בהווה ובעתיד, כבר איננו ואבד, כנראה לתמיד, או לפחות לזמן רב.
וזה נכון לכל תחום, ליחסים בין גבר ואישה כמו גם לכל הזיקות השונות והמשונות ביותר עם זולת.
בהברקה של רגע, זיהיתי, כך אני חושב, מה שחסר כבר ומסתמא כי ייחסר.
פרופורציות הוא המכלול האבוד בעיקרו של דבר.
האמצעי שמחבר בין פרופורציות ופרספקטיבה, הוא ההיגיון, דרכו אנחנו אומדים פרופורציות ומקבעים את הפרספקטיבה האישית שלנו כלפיו ובהתאם לה גוזרים את התנהלותנו ביום יום.
יוצא איפה, כי בעצם, ההיגיון הוא המרכיב שאבד.
העדרו יכול לשמש הסבר לכל האניגמות והפרדוקסים שאנחנו חווים מדי פעם.
מה נשתנה אם כן בעניין דנן?
אם בעבר, בני אדם ניסו להתיישר עם מה שהכי נכון לעשות בכל מצב, כלומר מה הכי הגיוני על פי הנתונים שנתקלו בהם ובעיקר הבחינו בקיומם, הרי כעת, המעשה נקבע על פי קוד שונה לגמרי שמקורו אניגמטי במקצת.
היום "הנכון" נקבע על פי הנהוג בסביבתו הספציפית של הבן אדם. כלומר מה עשה השכן, השכן של השכן ו/או בני דודיו באותו מצב.
אין עוד אג'נדה שמתעצבת ומתגבשת עם הזמן, אנחנו מיישרים קוו על פי מה שאנחנו מעריכים שהשכן, שכנו של השכן ובני דודיו יעשו בכל פעם.
זה נשמע אותו הדבר? ממש לא כי אנחנו גוזרים את הצפיות שלנו לא מתצפית ישירה בשכן וכל החד גדיא סביבו ובקשר אליו, אלא באמצעות הטרנד שגזרו עבורנו מיני מומחים שצמחו לנו בכל תחום מתחת לאף.
---
הסטייליסט מטעם עצמו ייקבע מה נלבש, גורו של תרבות האוכל יקבע מה נאכל, פוליטיקאי שצמח בתהליך בלתי ברור מתוך בלגן בלתי מדיד ובלתי מובן, יקבע כיצד נחיה ומתי נסיים אותם.
וזה לא היה כך פעם.
ההבדל העיקרי ניתן לתמצות בשתי מילים חורקות שהפסיקו פחות או יותר את קיומן.
אידאולוגיה וערכים קראו להן פעם, אלה התקינו את האג'נדה שהייתה המניע, המצפן והמצפון של פעם.
כך, בעת ההיא, בי נשבעתי, שני אלה היו בעיקרו של דבר מדריכי.
---
התגייסתי – היום לא בטוח שהייתי נוהג כך כלל, לסיירת שקד, כי האידיאולוגיה הציונית הייתה מובן מאליו. אולם המוטו שהנחה אותי התקבץ בהגנת המולדת ולא בתקיפת הזולת.
מי שמתגייס היום רואה בייחוד דם, או סוג של הרפתקה דתית - טרנדית מטפטפת דם, הרבה דם.
דמו של הזולת הזר.
אחרי הצבא נרשמתי ללימודים בחוג להיסטוריה כללית וסוציולוגיה, כי אלה היו הנושאים שענינו אותי וכלל לא התייחסתי לפרנסה שממתינה לי בסופם.
כיצד נוהג הסטודנט של היום לעומת זה של פעם?
מחפש באיזה חוג מלמדים איך להפוך בדרך הכי קצרה לתרנגולת שמטילה ביצים של זהב.
למדתי כעשור, כל השנים עבדתי ופרנסתי משפחה.
הורי שהיו קיבוצניקים, לא יכלו לתרום לי שקל, מימנתי את חיי וחיי משפחתי ממעשה ידי ובעזרתה של אשתי, זה היה אפשרי ולא במיוחד קשה, כי הכל עלה פחות והכל, בצד החומרי לפחות, היה הרבה יותר קל.
בכחמישית משכרי, עבדתי ב - 4 משרות שונות, השקעתי בשכ"ד בתל אביב, ליד הבימה, במרכז. ביתר מימנתי לימודים ואת כל מה שהיה נחוץ ללא עזרה או קושי, כי כך זה היה פעם.
לרשות הסטודנט בעת ההיא עמדו הלוואות בסבסוד ממשלתי, כי מן הראוי שהמדינה תעודד את אזרחיה להרחיב את הדעת ולא תסבסד על חשבונם טפילים של דת שמניינם כמניין להקת ארבה שגדלה כל הזמן.
וזה העת שמפאי השנואה, אויבת ה"עם", שלטה ביד רמה ובגין וחבורת ההוזים שלו התקבצו בפינה ובעיקר שתקו, כי לא היה להם מה לומר.
המעט שכן היה להם ברפרטואר, הורכב בעיקרו, מדיבורים על עבר, עבר, עבר וכיצד זה, בעיקר אם נלחם עבורו, יהיה ההווה וכמה שהוא יהיה מפואר. (הסתכלו סביבכם, האם הוא מפואר, כי המציאות שלנו הוא בדיוק המציאות שאלה פנטזו עליו פעם).
זאת מפא"י שנהלה מדיניות של צנע מחמיר כדי לקלוט את מאות אלפי העולים שהגיעו לכאן מן העולם השלישי ורצו, כך מסתבר בדיעבד, ובתהליך אקספרס, שיעניקו להם מיד תרנגולת שמטילה ביצים של זהב.
הממשלה בעת ההיא הקימה רשת בטחון סוציאלי, שכלל דיור ציבורי וקצבאות נדיבות, שאפשרו לכל אחד לעמוד על רגליו.
בעת ההיא לא נראו אוספי בקבוקים שזה פרנסתם. (ולא בגלל חוק המחזור שלא היה קיים).
בעת ההיא הומלסים נראו רק בסרטים והם לא היו מכאן.
זאת מפא"י שעם תקציב בטחון מזערי, פחות מעשירית מזו עכשיו, [בערכים משוכללים ובהשוואה לזו השנויה בהווה], ניהלה מלחמת מגן מפוארת והביסה את צבאות שכנינו במהלך מזהיר של אסטרטגיה צבאית ושל תעוזה שעליה היום, עם גנץ הלמך והמטכ"ל הצולע שלו אפשר רק לחלום, אולי.
זאת גם העת של השוטר אזולאי.
שוטר השכונה שהפך ללבלר היושב מסונף במשרד בבניין שיש מפואר ולא עושה דבר אולי למעט שדרוג ביתו בעזרת שלמונים של איזה אוליגרך או רב.
זו עת שבה ראש ממשלה התגורר בצריף בשדרה, וראש ממשלה עתידי, בדירת מרתף קטנה, וכלל לא עולה על דעתם, שכדי למשול צריך ארמון ואם כבר ארמון, אז גם הממלכה נשמעת קוסמת מאי פעם.
זו עת שבה אמנים והוגי דעות – למי שלא זוכר, היה פעם מוסד כזה שלא היה צריך בשבילו תעודת בוגר של ראליטי, אלא בעיקר סחורה מן הסוג האינטלקטואלי, נניח כמו ליבוביץ' קשישה, עמוס עוז, תומרקין, [אגב עדיין חי] – אלה היו דובריה של אומה ולא נזקקת לתוכנתו הביצתית והמתרפסת של גאי פינס, כדי לדעת מי המצפן והמצפון האישי שלך עד לתשדירו הבא.
זו עת שבה מבט אורג באישה יפה עדיין לא נחשב כתקיפתה.
זו עת שבה הייתה אפילו רומנטיקה ולא רק סחר מכר על זיון ועל התמורה, שבה כמובן, יש צורך בהסכמה מפורשת לפחות בעל פה ובכקול רעם, והחוזה בכתב לשם אותו עניין ממתין לישורת הבאה הכל חוץ מרומנטיקה וארוטיקה שהיו נהוגים פעם.
זו עת שבה אפשר היה לקנות אפילו דירה והחיים בברלין לא היו חלום ואפילו לא אופציה.
זו עת שונה, עת שבה, איך לומר, היה סוג של הרמוניה בחיים שלך.
ונכון, גם המילה הזאת אינה קיימת בעברית, כמו פרופורציות וגם פרספקטיבה.
לשם מה להן לכל הרוחות בכאוס שנוצר כאן, שחשיבה מופשטת ורחבת אופקים הפכו בהם לקללה מאוסה.
על סיפא של אנרכיה, איינו זקוקים להן, משטר פשיסטי צריך רק שתהיה ממושמע.
על שום כל הנ"ל אמרתי לשטן – לא תודה.
כותב, (כי מה עוד אפשר לעשות כאן), מבקר ומייחל, כי נשאר עוד מקום לקמצוץ של אופטימיות.
