היסטוריה של ההיסטוריה ואולי סתם היסטריה. 

תשפטו אתם.

המילים הראשונות בכותרת זהות לספרה של אידה היטמר היגינס, ספר מומלץ כשלעצמו, שלא נעסוק בו, אלא בתובנה שכותרו הנחית עלי, מסוג הגילויים שחלים מדי פעם, בלתי צפויים על אף שייחלתי להם זמן רב.

היגינס מספרת אודות צעירה אמריקאית החיה בברלין, (ללא קשר למילקי, זה שמור רק לישראלים) מדריכת תיירים לעת מצאו וסטודנטית מזדמנת באוניברסיטה הפתוחה בעיר, המאבדת את שפיותה ב – slow motion, בעת שהתהליך, זה של פרישת דעתה ממצב המוגדר שפוי על ידי רוב האנשים, מתבטאת ב - flashback - אם מהעידן הנאצי של ברלין, הניעורים בעת ביקוריה במונומנטים ואתרים בעיר.

כך בעת שהיא חולפת על פני בניין הרייכסטאג בלב העיר, היא רואה את הלהבות שהקיפו אותו במהלך הכיבוש הסובייטי ובצעידתה ברחוב שנשא פעם את שמו של הרמן גרינג, היא מוצאת את עצמה מתבוננת במחזות עבר שאירעו בו, בעת שגרינג והקולגות שלו שררו בגרמניה, וכלל לא העלו בדעתם כי בבוא היום, מלאכים יחליפו אותם, כדי לגונן על הקורבנות שלהם, על אף שאלה, אנחנו, כלל איננו ראויים להגנתם.

ושוב נתפסתי בקלקלתי, למה איני יכול שלא לרדת מדי פעם על הקולגות שלי בכל ההקשרים הרלוונטיים, על אף שבעצם נמאס לי מן העיסוק בהם, בראש וראשונה בגלל שהם בהחלט אינם ראויים ובשנית, כי העיסוק הזה מסתמא מיותר לחלוטין.

גורלנו נחרץ וכל מה שייכתב בכל מיני פורומים, אין בו כדי להקל על שום חלקיק או ניואנס שמצפה לנו למרות ואף על פי המלאכים של ברלין - Der Himmel über Berlin], סרטו של וים וינדרס, אודות ברלין של שנות השמונים, אשר הנרטיב שלו משיק במידה עם זו של היגינס].

---

"עם כל צעד ועם כל משב-רוח רוצה הייתי לומר: עכשיו ועכשיו ועכשיו, לא עוד לנצח ולעולם", אומר דמיאן, אחד המלאכים, כאילו לרצות את דרך מחשבתי שלי במציאות שונה כל כך מזו של ברלין, אליו הם הגיעו כמלאכים, עד שאחד מהם מתרסק והופך לאחד הברלינאים.

כמה דומה ערגתו של המלאך לזו שלי, שבינות ל"לעולם" ו"הנצח" לבין "המילקי" במציאות האיומה שלנו, תהא תכולה וחיינו יישאו מסר דומה לזו של המשורר הזקן בסרט, הומר, המקונן על חוסר יכולתו לחבר  "אפוס של שלום" : "מה הפגם בו, בשלום, שהשראתו אינה בת-קיימא, שסיפורו לעתים רחוקות מסופר?" אומר הומר הזקן.

---

אחרי היגינס ווים וינדרס הנה מגיע תורי, וההקשר לדיון היום הוא בהחלט ולגמרי היסטורי.

הקלישאה לפיו ההיסטוריה חוזרת על עצמה מתדפקת לפתחנו כמציאות מדי פעם.

הנה שתי סצנות מן המציאות לפני יומיים ואירוע כמעט זהה ב - 12 באפריל 1984.

בזו הקרובה יותר, אני מתייחס לסרט שהוצג בדף הפתיחה של Ynet, ובו באופן הכי שבלוני שיש, רוצח איש – בגבו אל המצלמה, ללא מדים אולם איש כמוני וכמוך ללא ספק, איש אחר, ששוכב על פיסת דשא ומנסה למחות על הצפוי לו באמצעות הרמת יד רפה ואולי גם בהבל פה, שאותו רק הרוצח שמע ואני מייחל שיחזור ויישמע כל עוד הבל בפיו שלו וטרם יעבור לעולם שבו יוכל לפגוש שוב בקרבנו השוכב, שרצח בדם קר ברוב מחשבה וללא לב.

כך, יורה האיש הרוכן, יהודי ללא ספק על פי הכתוב שבכותר של המאמר הנלווה, שלוש פעמים בראשו של הצעיר השוכב. שלוש פעמים, שלוש יריות ממרחק של שלושים סנטימטר.

בדרך כלל רוצחים אינם רוכנים אל קורבנם ומקפידים על יותר ממרחק נגיעה ומשתדלים שלא להביט בעיני הקורבן, כי כך, כנראה קל יותר.

במקרה הזה, היורה, כאמור אחד משלנו, יוצר קרבה אינטימית, רוכן אל קורבנו ויורה בו.

ירייה ועוד ירייה ועוד ירייה שמרטיטה את גופת קורבנו, ולא אותו, איש ללא חת הוא היורה שיישאר אלמוני לנצח ככל הנראה.

---

ב - 12 באפריל 1984, רוצץ חבר כנסת לעתיד, איש שרות הביטחון הכללי בהווה דאז, את ראשי שני צעירים שחטפו אוטובוס לצרכי פיגוע מיקוח בדרכו מתל אביב לאשקלון. שני הצעירים לא נפגעו במהלך ההשתלטות, שלא כמו שני חבריהם שנהרגו בחילופי האש.

בעת שהובלו לחקירה, צולמו על ידי צלם עיתונות, התמונה של השניים, חיים וכפותים, פורסם בכלי התקשורת בישראל.

איש השב"כ וחבר הכנסת לעתיד לא ידע על הצילום ורוצץ את גולגולתם באבן, דבר שמצריך סוג של רכינה אינטימית שמזכירה את זו של השוכב בסמוך לקו הרכבת הקלה, בין גבעת התחמושת ובין המטה הארצי של משטרת ישראל.

רצח שני הלוחמים הפלסטינים נעשה לכאורה בהיחבא. אילו לא צולם האירוע, קרוב לוודאי ששום דבר לא היה קורה, אולם בעקבות הפרסום עברה טלטלה גדולה על מערכת הביטחון הישראלית וראש המוסד לביטחון נאלץ להתפטר.

הארץ געשה תקופה ארוכה. רבים היו מזועזעים מן הרצח, מיעוט הזדהה עם המעשה, על אף שעשה זאת בהתאם לכללי התקינות הפוליטית הנהוגה בעת ההיא, בהיחבא.

שלושה ימים חלפו מעת הרצח בסמוך לקו הרכבת הקלה, רצח דומה ושונה.

הרוצח כלל לא ניסה להסתתר, עשה את המעשה בגלוי, לאור יום ומתוך מודעות כמעט וודאית שלמרות הצילום – אנחנו מצולמים בכל עת והמודעות לכך חלחלה ברובנו הרבה לפני, הוא לא יישפט ולא ייענש.

אולם הגורל המתעתע בנו בעת האחרונה לא הסתפק במעשה קו שלוש מאות כדי להפגיש אותנו עם פנינו המכוערות כעת.

כמה ימים לפני, דרס מתנחל, ילדה פלסטינית בת חמש.

הפלסטינים טוענים שהאיש שנרצח ברחבה למול המטה הארצי של משטרת ישראל לא התכוון לרצוח איש, הוא איבד שליטה על רכבו, עלה על מתחם תחנת הרכבת הקלה שלא במתכוון.

במקום מתוקן, ברוב המקומות מחוץ למדינת ישראל [והשטחים תחת כיבושה כמובן עוד יותר], טענות המתנחל והפלסטיני הדורס היו נבחנות בפני בית משפט באורח אובייקטיבי וצודק.

במקרה של המתנחל על פי ניסיון של ארבעה עשורים וקצת, ככל הנראה זה לא יקרה. לגבי הצעיר הפלסטיני הדורס, זה יידחה ליום של תחיית המתים.

אי הבדיקה והרצח הן שגרה במציאות העכשווית בישראל.

מה שזעזע אותי, זו עזות המצח של הרוצח, שירה בצעיר שלוש יריות ממרחק של שלושים סנטימטר. לא ראיתי follow up של האירוע הזה בשום עיתון בישראל.

בעת שאני משווה אותו לפרשת קוו שלוש מאות, אני מתכווץ.

עם שנוהג כך באזרחיו או אלה שנתונים למרותו תחת כיבוש בלתי חוקי ודוחה, מעלה בי זיכרונות נוגים של עם אחר.

כך נהגו שם בעת שמלאכים לא פקדו אותו אפילו במקרה.

כמה לא מפתיע שמלאכים לא מבקרים כעת בישראל. רק כמה, מעט יש לציין, מביטים מרחוק עם דמעה בעין, ומהרהרים, האם הגלגל באמת התהפך.

כך חובטת ההיסטוריה באלה שהיו פעם אנשים ראויים ככל העמים ואולי גם יותר.